במדינת מובטלינה
היום היה היום הראשון לאזרחותי במדינת מובטלינה. יש סיכוי סביר שתהיה לי עבודה בסוף החודש, אבל בינתיים אני ממשיכה לחפש. לא מודאגת במיוחד, אפילו קצת מרגישה טוב עם הדרך החדשה הזו. יש לי עבודת כתיבה חדשה (תודה, מיצי! ותודה על הכל, באופן כללי, ותמיד), וכמה עבודות קיימות שאני יכולה קצת להוסיף בהן. ביקשתי ממרקורי להפסיק את "סערה בקסת דיו", שאני מרגישה שלא ממצה את אפשרויות הניתוח וההעמקה בגלל הגבלת המילים המטורפת שלהם (למרות שאם תבדקו באתר שלהם, מסתבר שהם "החליטו להפסיק את המדור", נו טוב), אבל קיבלתי בתמורה טור אחר. נדחיתי מאספמיה עם "אביב" (ואם להוציא לרגע דיבה על העורך הרשע של הקהילה - דחייה מנומקת ומפורטת להפליא. אל תספרו לאף אחד, שלא יצא לו שם של נחמד חס וחלילה :). גם ליאת לא במיוחד אהבה את הסיפור הזה, וכנראה שבאופן כללי הוא עובד טוב יותר ונשמע פחות מאולץ בהקראה מאשר בקריאה. ליאת חושבת שאני צריכה להתמקד במה שאני יודעת לעשות, בסיפורים שקל לי לכתוב. אבל אני לא רוצה להיות זו שמזהים את הסיפורים שלה, שיודעים מראש מה יקרה, מה היא תכתוב (בדרך כלל על אהבה). אם יש קוראי בטא בקהל שישמחו להעביר ביקורת נוספת, אני אשמח.
איפה הייתי? אה, מדינת מובטלינה. כן. קמתי מאוחר, שטפתי את הבית כדי להרגיש שאני עושה משהו, קראתי כמה עשרות עמודים, בישלתי, שלחתי קורות חיים, ראיתי קצת טלויזיה. הלכתי עם יעל ואיתי להליכה בפארק, במהלכה איתי, שנמצא בכושר מצויין לעומת שתינו קרע לנו את הצורה. נמתחתי עד קצה גבול היכולת, והיה נורא כיף. אני עדיין על מתקפת אדרנלין. חזרתי הביתה, שיחקתי קצת דיאבלו כדי להשלים את הטור לוואלה. בסך הכל, יום פרודוקטיבי, ומצב רוח טוב באופן מפתיע יחסית לתהומות הדיכאון שאני זוכרת מהפעמים הקודמות שבהן הייתי מובטלת. אולי זה עוד יגיע. ואולי היקום בכלל מנסה להגיד לי לעבוד מהבית? אני אנסה לכתוב כל יום, להתקדם קצת בסיפורים שלי. נראה מה יקרה.
אה, וקניתי מטרייה. מסיבית כזאת. השמש, בתגובה, זורחת באושר רב יותר מאי פעם. נו, טוב.