אז נגמר אייקון
יחסית אליי, לא עשיתי הרבה (קצת מודיעין, שתי הרצאות ותרגום סרט) מה שאפשר לי להינות מהכנס. לקחתי חופש מהעבודה והייתי באייקון כל הזמן, למעט יום שני כשישבתי רוב הזמן בבית וכתבתי את ההרצאה שלי. מאוד נהניתי השנה. בשנה שעברה הרגשתי שאני מפסידה הרבה (באמת הפסדתי הרבה), והרגשתי שאייקון הוא מפלצת גדולה ולא נחמדה. השנה התחברתי דווקא למקום הזה של הפסטיבל סרטים לצד הכנס ה"שווה" יותר. היה בחלוקה משהו נכון. נדמה היה שעד עכשיו הכנס של החובבים ושל העולם הרחב ישבו זה לצד זה באותו מושב, דחוקים, בחוסר נוחות והתאמה. עכשיו הרגשתי שיש בבירור את המקום של החובבים ואת המקום של כל השאר. היה זמן להיכנס לאט לרוח אייקון, ולחזור למציאות בהדרגה. והעובדה שבאמת היה לי קשה כל כך לחזור למציאות היא עדות יותר מכל דבר אחר שהיה כנס טוב.
ראיתי הרבה סרטים טובים והרבה סרטים גרועים. שמעתי קצת הרצאות, צפיתי במחזמר אחד שהכל היה בו מעולה מלבד העלילה. תמכתי נפשית בליאת עד כמה שיכולתי (זה התמצה בערך בכך שהבאתי לה מאפין). ישבתי לארוחת ערב עם קרול ברג, אף על פי שלא היתה לי שום זכות להיות שם כי לא קראתי שום דבר שלה, חוץ משלושים עמודים של "השתנות", והתרשמנו אחת מהדרקון של השנייה. העברתי שתי הרצאות - הרגשתי שההרצאה הבאפיסטית לא הלכה כל כך טוב, בעיקר בגלל שלא היה לי מספיק זמן לכתוב אותה. אולי אני אעביר אותה שוב ב"מי ימלל", אם השגרירות תרצה. לא נראה לי שאני אעשה משהו אחר. כמה דברים קטנים בכנס הזה הזכירו לי פתאום למה לא נהניתי לעבוד עם השגרירות, וזה מסוג הדברים שהגיע הזמן שאני ארשום בשביל לזכור, לצד "למה אני לא נהנית לנהל כנסים". ההרצאה השנייה, על מדע בדיוני בטלויזיה הישראלית, היתה יותר טובה, ונראה היה שהקהל גם יותר נהנה.
לא עליתי לשלב הבא של פרס עינת (למה לא מפרסמים את הסיפורים שכן עלו? באסה), ושמעתי על כך נימוקים שהשביעו את רצוני (מלבד הנימוק של השופטת הנכבדה הגר י., שהודתה שלא קראה את רוב הסיפורים מעבר לפסקה הראשונה. אני מקווה שאף אחד לא יתן לה לשפוט בשנה הבאה). למדתי והחכמתי (למשל - לכתוב רק במשלב הראשוני המוכר לי, להשתדל שעלילת הסיפור תהיה זורמת, שלא תעצור להתעכב יותר מדי על רגשות, לא לקרוא לסיפור בשם מתחכם, ולהשתדל מאוד שהסיפור לא יהיה צפוי).
זכיתי בפרס גפן, מה שהביא לי אושר רב (הבלגן בפורום אורט קצת מעיב עליו כרגע), אבל גם הרבה מחשבות מהוהרהרות על האם אני באמת משתפרת ככותבת בהדרגה, או שהסיפורים הכי טובים באים לי באיזה שוונג, במוזה פתאומית שאני לא מסוגלת להבין אותה, והולכים כלעומת שבאו. עבדתי על "שתילי יער" חצי שנה, ומבחינתי הוא היה הסיפור הכי ראוי מתוך השלישייה שלי שהיתה מועמדת לגפן, הכי שלם, שהושקעה בו הכי הרבה נשמה. חשבתי שגם דעת הקהל בעדו, אבל הם בחרו סיפור שכתבתי כמה שעות לפני הדדליין של תחרות הסיפורים, ושאפילו היתה בו שגיאת הגהה אחת כשפורסם. מוזר ומלחיץ כאחד. חשבתי שהתחלתי לפצח חלקית את נוסחת הכתיבה, את סוד הסיפור הטוב. I haven't even begun.
לא פגשתי כל כך אנשים חדשים, כשעד כה זה היה חלק משגרת הכנסים עבורי. כנראה שיש לי יותר מדי חברים ישנים להסתובב איתם. :) ואף על פי כן ביום האחרון של אייקון הרגשתי קצת לבד וקצת אבודה. אולי זה בגלל שכולם היו עייפים ואף אחד לא ממש רצה לדבר, אולי בגלל שבחרתי להיכנס לכל הסרטים הממש-גרועים, ואולי סתם דיכאון של סוף כנס.
לא נורא. עוד חודשיים-שלושה מתחילים שוב לעבוד על חלום ליל קיץ, ובטח עד סוף החודש כבר נעשה אודישנים. אתמול בלילה כמה שחקנים הודו בפניי שהם מחכים שנתחיל כבר, וזה שימח אותי יותר משציפיתי.
בינתיים אני חוזרת לאט לאט לעבודה הרבה וההתחייבויות הרבות שמחכות לי, וגם כותבת ביקורת על "דרקון הוד מלכותו" ומתכוננת למועדון הקריאה של נובמבר. תקראו. ספר מצויין, במשקל נוצה, אבל מקסים וזורם וכיפי.