זה קורה כאן.
בשבוע השני שלי לעבודה כבר יש לה לא מעט חסרונות. חלק גדול מונוטוני ומשעמם - העלאת אודישנים וביקורות לאתר, ממש עבודה טכנית (רוב הזמן, החלק המעניין שווה את זה). הבעיות הטכניות באתר הזה, שעובד כרגע בהרצה, ממש איומות. העובדה שהבוס שלי חושב שזה טוב שהאתר פונה רק לתיכוניסטים מפגרים ולא לשחקנים מתחילים אמיתיים מתסכלת אותי. אני לא רואה מישהו בהפקה שלי, שכמעט כולם היו שם שחקנים חובבים בלבד, שירצה להגיש אודישן לאתר הזה. וגם: מעשנים במשרד. אני אמנם רגילה לסביבה מעשנת מהצבא (בטח הפחתתי לפחות חמש שנים מחיי עם כל העישון הפסיבי שספגתי שם, הרחתי כמו מאפרה מהלכת), אבל לפעמים זה מוגזם. אני עובדת בחדר גדול שבו נערכות בדרך כלל רוב ישיבות ההפקה הרועשות, וגם אם אני שמה אוזניות זה לא עוזר הרבה.
אבל האמת היא שההתרגשות שלי, כרגע, מפצה על כל זה. אני עובדת במקום שבו יוצרים טלויזיה.
אין לי כל כך מילים לתאר את זה, להסביר מה אני מרגישה בעצם זה שאני יושבת כאן, כמה חשבתי ודמיינתי את אחד המקומות האלו בזמן הלימודים שלי. להיות שם, איפה שהדברים מתגלגלים, איפה שהם קורים. אני תוהה אם ככה מרגיש אסטרונאוט שהתאמן שנים כשהוא יוצא סוף סוף מהאטמוספירה, או צייר מתחיל שעומד בכניסה לגלרייה בה תתקיים בעוד חודש התערוכה הראשונה שלו, או ארכיטקט מול המגרש הריק הראשון שהופקד בידיו.
זה קורה כאן.
כאן מתנהלות השיחות, ההחלטות, התקציבים. כאן מחליטים מספר מצומצם של אנשים שאין לי מושג אפילו מה שמם, ממש באותן ישיבות שמתנהלות תדיר מאחורי הגב שלי, איך יראה הסט, איזה שורות לקצץ מהתסריט, כמה מצלמות צריך לכל סצנה, כמה ימי צילומים השחקן צריך. מלבישות חופרות במלתחות מבולגנות, מוציאות קולבים עטופים בניילון. שחקנים שאין לי שום הערכה כלפיהם מגיעים לעשות הקראות של הטקסט עם הבמאי, משתרעים ממש על הספות מאחוריי, והלב שלי דופק כמו מטורף, כאילו הייתי איזו מעריצה מתלהבת. המפיקה הראשית ועוד מישהו שאין לי מושג מה תפקידו בהפקה מתווכחים על ההתקדמות של הצילומים. שחקן מודד מקופסה גדולה עשרות זוגות משקפיים. אני משתדלת להתרכז בעבודה, אבל שומעת כל הזמן שברי שיחות. "אמרתי לכם שהשחקן הזה לא מקצועי, שש מאות דולר ליום צילום והוא בא בלי לדעת את הטקסטים שלו?!" (ואני התרגזתי על שחקנים שלי שלא למדו את הטקסטים...) או "אי אפשר להקרין את זה ככה, איפה זה קורה, בהול? ואז כשהוא נכנס בהמשך הוא רואה אותה?" או "אבל איך היא תשמע את מה שהוא לוחש לה אם היא בצד השני של החדר? צריך לשחק כאן עם הדולי..." או "אמרתי לך כבר, אין לנו תקציב גם לסלון וגם לחדר שינה, צריך לשנות את הסצנות שלהם. שיעשה מדיטציה על השטיח." או "סידרתי לך לצלם באיכילוב, אבל זה חייב להיות עד יום שלישי בערב." או "יכול להיות שיהיה נחמד אם הוא יגיד את כל זה כשהוא יושב בפינת עבודה והיא ישנה." או "רגע, אבל בשלוש הוא היה כאן, אז בחמש צריך להתחיל איתה ואז לעבור אליו..."
הדברים האלו קורים ממש כאן. ואני, כמו איזו טינאייג'רית עם אבק כוכבים בעיניים, לא יכולה שלא לנסות לקלוט כמה שיותר, להכיל את כל החוויה, לשמוע את כל הסודות, את כל הטריקים, את כל הרעיונות והמחשבות. מנסה לא להראות כמה אני מתרגשת. מרגישה שוב לא ראויה.
הדברים האלו קורים ממש כאן. יום אחד, גם אני אהיה זו שגורמת להם לקרות.
__________________
עדכון, 11.09: בהרמת כוסית היום מנהלת החברה דנה אמרה שהיא מחפשת פורמטים, וסוף סוף תפסתי אומץ לשאול אותה אם היא מסכימה אולי לקרוא את הסיטקום שכתבתי. והיא אמרה בטח. :) אני אשפץ ואביא אותו אחרי החג. הוא על אלוף משנה בקבע שעוזב הכל כדי לפתוח קונדיטוריה, למחאת כל סביבתו.
__________________
עדכון, 12.09: מרגש, העניין הזה של אנשים שמצטלמים כשהם אומרים טקסטים שאת כתבת. כבר הספקתי לשכוח מאז הפעם האחרונה שמישהו צילם סרט על פי תסריט שלי. אמנם, לא מרגש כמו אנשים שעומדים על במה מול מאות אנשים אחרי חודשים של חזרות ואומרים טקסטים שאת כתבת (ואפילו לא בקרסוליים של זה). ועדיין, מרגש. שני המונולוגים שעלו לאתר (http://www.myaudition.co.il/productions/19), תחת הכותרת "תרגילי משחק", הם שלי (הומוריסטי, קליל וטיפשי - ראו הוזהרתם. וגם: אני לא כתבתי את תיאור ההפקה ולא את תיאורי הדמויות). בתמונה, לחדי העין - מורן, הידועה גם כטיטניה. שתי בנות כבר נבחנו, ואני מופתעת לגלות שהן לא רעות, במיוחד הבחורה בשם לי. מה אתם אומרים, אולי אני אעשה אודישנים לשחקנים שיחסרו לי בחלום ליל קיץ דרך האתר הזה?
לאאא.