מוטיבציה
בזמן שכולם כתבו הודעות בפורומים ובבלוגים אני הלכתי עם ליאת לראות "רטטוי", עם התסריט המופלא של בראד בירד, אדם שמזכיר לי תמיד למה בחרתי להיות תסריטאית. אז כמו שכולם טרחו לספר לפניי, אני מועמדת לגפן השנה. שלוש פעמים.
הסיפורים של אילן אשכולי, "יקיצה", ושל יעל, "חלום של גבר", שעלו ביחד איתי לגמר, היו ברשימת ההצבעה שלי. שני סיפורים מעולים. עצוב במיוחד שלא עלו: "תמונות קצרות מהימים שלפני" של חגי אברבוך, ו"אלול" של גל איינהורן. שאר העשירייה שלי, ללא סדר מסויים: הדס משגב, "מפוחית". יעל שוב עם "אלוהים בזעיר אנפין". ורד עם "אם". אור עם "ברחובות שלנו". עידו גנדל, "הזבובים של זאוס". זיו וויטיס, "היזהרו מחיקויים" (ואם היה עוד מקום הייתי מצביעה לכל הסיפורים ב"חלום בהקיץ").
האמת היא שקיוויתי למועמדות (אבל לא לשלוש. זה הימם אותי). היתה לי שנה מוצלחת בכתיבה. הימרתי על כך שאם אעלה זה יהיה עם "מורדת" (שלא נכנס) או עם "שתילי יער". מצחיק אותי שדווקא "עולם מושלם" נכנס, ושנכנסו עוד סיפורים מחלום בהקיץ שהיה כביכול גיליון שמעט מאוד אנשים קראו.
כתבתי לא מעט סיפורים השנה. הסיבה העיקרית - כי היו דברים שדחפו אותי: תחרויות סיפורים, פרוייקטים, עורכים שנשפו בעורפי. היתה שנה פרודוקטיבית בשבילי כי היתה שנה פרודוקטיבית בשביל הספרות הז'אנרית בארץ (אם כי, בהיעדרה של אספמיה זה הרגיש לפחות כאילו יש פחות סיפורים בשטח).
אז עכשיו מתחילה להגיע השאלה שאני שומעת בקביעות בשנתיים האחרונות, "מה עם הספר". התשובה שאני נמנעת מלתת היא "אין לי מוטיבציה". אבל זו האמת. אני לא כותבת אם מישהו לא מכריח אותי. כשאני כבר כותבת, אני נהנית נורא, ונהנית מהתהליך, מהתוצאה, מהחשיבה. אבל העובדות בשטח הן שכשאין עורך רשע שעושה לי טיק-טוק, כשאין משהו שידרבן אותי, זה פשוט לא קורה. זה מטריד אותי מאוד, למען האמת. לכל שאר הכותבים סביבי יש ספרים בתהליכים, סיפורים על המחשב, סיפורים בהגשה. לי אין כרגע אף סיפור על המחשב שלא ראיתם. רק התחלות. אני נהנית מכתיבה. אני נהנית מההישגים ומהתחושות שיש לי כתוצאה מכתיבה. אז למה לכל הרוחות אני לא כותבת? אני באמת מחפשת תשובה לשאלה הזאת, ואני אשמח לספוקלציות ורעיונות. אמא חושבת שזה קשור להפרעת הקשב-ריכוז שלי, שגורמת לי לדחות אפילו דברים מספקים וכיפיים, כל עוד הם דורשים ממני ריכוז רב. אבל יש לי הרגשה שזו לא כל התשובה. היעדר מוטיבציה כזה לא בא מעצמו. ואני נורא עסוקה, כמובן, כל הזמן, בלי סוף. אבל אני מסוגלת למצוא זמן לכתוב. לא?
אז נכון, הדבר הזה נותן לי חתיכת מוטיבציה. אבל לא מספיק. אנשים מצפים ממני לכתוב. הם יושבים עם יד על הסטופר לספר. אבל הספר כולו בראש. אין שום פסיק ממנו במעבד התמלילים שלי. ואיך הוא יכתב אי פעם? הרי אני כותבת, בין השאר, בשביל לקבל תגובות. כי התגובות משמחות אותי ונותנות לי מוטיבציה. אני לא יודעת אם אני כותבת יותר בשביל עצמי או בשביל שאנשים יקראו (כמה נורא להגיד את זה. לא הייתי מודה בכך אם לא האופוריה כרגע). וספר? ספר זה תהליך כל כך בודד. חצי שנה, שנה, שנתיים, בלי ביקורת, בלי עין צופה, בלי יד מכוונת, בלי מישהו שילטף לך את הראש ויגיד לך "תמשיכי, תמשיכי."
אני צריכה קבוצת תמיכה לאנשים שרוצים לכתוב ולא כותבים.
למה אני לא כותבת?
בלי שום קשר, אני מתלבטת אם לפסול סיפור, ואשמח לשמוע את דעתכם בנושא, ואם לפסול, מה לפסול. הבהרה: לפסול אומר שהבא אחריו בהצבעה נכנס לרשימה (ואין לי מושג איזה סיפור זה יהיה). התשובה המשתמעת היא כמובן "עולם מושלם". קשה לי. זה הסיפור שאני הכי אוהבת מבין השלושה. כן, אני יודעת שזה רק אני. ובכלל, איזו זכות יש ל"במראה" להתמודד אחרי שכבר זכה בתחרות אחת? אני לא מוצאת את זה הוגן. ואיזה זכות יש ל"שתילי יער"? זה נובלה, למען השם. רק בגלל שהכתיבה בארץ לא מספיק מפותחת והפרסים לא מספיק מגוונים, לא אומר שאפשר לשפוט נובלה באותם כלים ששופטים בהם סיפור קצר. ל"שתילי יער" היה יתרון לא הוגן באורך על כל מועמד אחר בגפן. רק לי זה נראה לא בסדר?
לסיכום הפוסט הכבד הזה, תודה לכל מי שהצביע לי. :) ומזל טוב ל-א' ו-א'. סליחה שלא באתי. באמת שלא יכולתי. תפוצו וכו'. :)