ג'ון מאטסומוטו והחלום הקסום - פרק 13
פרק 13-מלחמה גורלית
"ידעתי שתיפול במלכודת הזאת. אני תמיד יודע. התוכניות שלי מעולם לא כשלו."
"מה אתה עושה כאן?" שאל מאטסוג'ון, בלי להסתיר את הפחד, ההפתעה והתיעוב שבקולו.
האיש בגלימה השחורה היה גאקט.
"אני מניח שאתה כבר יודע," ענה גאקט בחיוך מרושע.
"אתה שלחת לי את הגלימה?" שאל מאטסוג'ון. "למה?"
"חשבתי שזה יעזור לך להגיע לכאן. תכננתי את זה מזמן. אבל אני רואה שהגעת לכאן בלי
להיעזר בה."
"אז אותך ראינו ביער האסור," אמר מאטסוג'ון בסלידה. "אתה שתית את דמו של חד הקרן."
"נכון," ענה גאקט בשלווה. שרביטו של מאטסוג'ון אחוז בין אצבעותיו. "ולא רק את דמו של
חד הקרן."
פיו של מאטסוג'ון נפער בבעתה. "זה היית אתה!" הוא אמר. "אתה תקפת את הינה,
פוג'יגאיה, בחורינה, מאסודה וג'ורי." 'ולא אני,' הוסיף במחשבותיו. זה ניחם אותו קצת.
"אתה צודק לגמרי," אמר גאקט. הקול השלו שלו התחיל למתוח את עצביו של מאטסוג'ון.
"למה עשית את זה?!"
"אתה תגלה בקרוב," ענה גאקט. "הרי כתבתי לך זאת בכתב. בידי נמצאות כל התשובות.
וכידוע, גאקט ממלא את הבטחותיו. אבל לפני כן, הרשה לי להציג בפניך מישהו, שאילולא
הוא, לא הייתי מצליח להוציא את תוכניתי לפועל."
"איזו תוכנית?" רצה מאטסוג'ון לשאול. אבל במקום זאת, שאל: "מי זה?"
ראשו הפסיק לפעול. הוא רק רצה תשובות, בלי להתייחס לעובדה שחייו בסכנה.
מישהו הגיח מאחוריי אחת מרגליו של הפסל העצום. מישהו שצעד ביהירות ונעמד לצידו של
גאקט.
"יאמאפי?!" שאל מאטסוג'ון בתדהמה. "למה? איך? מה אתה עושה כאן?!"
יאמאפי חייך. "זה סיפור ארוך."
"אני מניח שיש לנו זמן," סינן מאטסוג'ון מבין שיניו. גאקט צחק.
"כן, ספר לו, יאמאפי. מגיע לו לדעת."
"אני מניח," אמר יאמאפי. "אז ככה. כדי לחדור לטירה מבלי להיתפס, גאקט היה זקוק
למישהו מבפנים שיעזור לו. בלילה השני של הוגוורטס, קיבלתי מכתב בעילום שם שבו נאמר
שיש לי הזדמנות לעשות עסקה שתשתלם לי לכל חיי. מובן שחשדתי מיד, אבל החלטתי
לבוא בכל זאת, כי הנחתי שזו איזו מתיחה של מישהו מהג'וניז, ובמקרה הכי גרוע, אתנקם
בהם מאוחר יותר. ברגע שראיתי את גאקט, ידעתי שמדובר במקרה רציני, כי אחרת הוא לא
היה טורח כל כך לחדור לתוך הוגוורטס. גאקט אמר לי שהוא שלח דווקא לי את המכתב
משום שיש לו משימה לתת לי, משימה שבה אהיה טוב יותר מכל אחד אחר."
"תן לי לנחש. הסכמת," אמר מאטסוג'ון בסלידה.
"נכון, ובאמת השתלם לי. אתה יודע מה הייתה המשימה, מאטסוג'ון? לעזור לגאקט להגיע
אליך."
"אליי?" נדהם מאטסוג'ון. "למה?"
"את זה הוא יוכל לספר לך עוד מעט," חייך יאמאפי. "אתה לא רוצה לשמוע מה קרה אחר
כך? אחרי כמה זמן הבנתי שקוקי חולה בקביעות כל חודש. הבחנתי בכך אפילו עוד לפני
שהגענו להוגוורטס. ראיתי שהמנהל מגונן עליו, ושהוא נעדר לעיתים קרובות בירח מלא.
עשיתי אחת ועוד אחת - בדיוק כמוך - קוקי הוא אדם זאב.
ניצלתי את העובדה הזו כדי שתחשוד בו. גאקט היה זקוק לדם אנושי כדי להמשיך לשרוד,
משום שהוא כבר לא נחשב לערפד צעיר במיוחד. לכן, באותו הזמן שקוקי נעדר, דאגתי ליידע
את גאקט שהוא יכול לתקוף תלמידים. באותו היום, המשימה שלי אכן הצליחה. פוג'יגאיה
הותקף, ואתה חשדת בקוקי. וכך המשכתי כדי שגאקט יוכל לשתות דם וימשיך להתקיים.
אתה יודע, זה לא שהחיים של הקורבנות היו בסכנה. בסך הכל, הם איבדו את הכרתם."
"והם עדיין לא התעוררו!" נהם מאטסוג'ון. "למה ירדת לכזו דרגה, יאמאפי? קשה לי להאמין
שעשית את זה בשביל כסף."
"לא, לא עשיתי את זה בשביל כסף. הדבר שבו אזכה הערב עולה יותר ממיליארד אוניות,"
עיניו של יאמאפי נצצו מאושר.
"כל זה נכון," אמר גאקט בשביעות רצון. "חיכיתי ליום הזה זמן רב. יאמאפי הציע שנפגוש
אותך כאן, בחדר הסודות. אבל הרעיון האחרון היה שלי."
"איזה רעיון אחרון?" שאל מאטסוג'ון, אם כי הייתה לו תחושה שהוא כבר יודע.
"היה לי ברור שלא תרד סתם ככה לבד," ענה גאקט ואישר את חשדו של מאטסוג'ון.
הוא אכן ידע מה גאקט הולך להגיד. "אחרי הכל, אתם, אראשי, כמו דבק. אתם חברים כל כך
טובים, שזה כבר מחליא אותי." מאטסוג'ון מעולם לא שמע מישהו מדבר בכזו התנשאות.
"אתם כל כך נאמנים זה לזה, שזה עושה לי בחילה. אז נאלצתי לשלוח את יאמאפי כדי
להטיל קללה על הצעיף של טאקי בדיוק לפני שאונו הרים אותו. הכול פעל בדיוק כפי
שתכננתי. אונו נגע בצעיף, וזה הפך לנחש ונכרך סביבו. יאמאפי שלח את צ'ינן לקרוא לך,
ושינה את זיכרונותיו של סאטושי-קון. הוא היה משוכנע שנינו פגע בו. כשהלכת לקרוא לנינו,
יאמאפי שינה את זכרונותיו שנית כדי שאונו יטען שזה היית אתה. זה בלבל אותך, כמובן. לא
אטעה אם בסופו של דבר השתכנעת שהיית נתון לשליטתו של מישהו אחר?"
"אתה..." מאטסוג'ון התקשה לתאר את גאקט בגלל כל הדברים שרצו במוחו. "כשאקבל את
השרביט שלי בחזרה, אני אדאג שאתה תצטער-"
"באמת? אז מזל שזה לעולם לא יקרה," צחק גאקט. "ועדיין, לא סיפרתי לך את הסיבה
העיקרית שבגללה הכול התחיל."
מאטסוג'ון רצה להתנפל על גאקט ויאמאפי במכות, אבל נשאר לעמוד במקומו, מפני שבתוך
תוכו, הוא רעד מפחד ("תמחקי את זה!" צעק מאטסוג'ון.)
"ובכן, הכל התחיל-" אמר גאקט.
"מאטסוג'ון!!!" נשמעה צעקה. מאטסוג'ון הסתובב ולתדהמתו, ראה את אונו, שו, אייבה ונינו
רצים לעברו.
"אתה בסדר? נפגעת?" שאל נינו. "שמענו את החלק האחרון ממה שגאקט אמר! בחיים לא
הייתי מאמין על יאמאפי."
"יאמאפי!" קרא אייבה בהפתעה. "אתה מהרעים! למה אתה מהרעים? אתה אמור להיות
מהטובים. חשבתי שאתה מהטובים. למה אתה לא מהטובים???"
"נראה לי שהוא קלט את המסר, אייבה." שו נעץ ביאמאפי מבט קריר.
אייבה פנה למאטסוג'ון. "אתה בחיים!" אמר בשמחה לאחר שהביט בו היטב.
"בקושי. איך ידעתם שאני כאן?"
שו פתח את פיו לענות אבל גאקט קטע את דבריו.
"אוקיי, מספיק עם ההתרגשות. עכשיו כולכם תקשיבו!!!"
שקט השתרר. כולם כולל יאמאפי היו המומים מההתפרצות הפתאומית.
גאקט חייך שוב. "יופי. אני זקוק להקשבה מלאה."
והוא התחיל לספר: "הכול התחיל כשנפלתי מסירה בגיל תשע. עד אז, הייתי ילד-סנדוויץ'
מקופח שהוריו פקדו עליו לבצע את כל העבודות השפלות בבית. מאותו היום שנפלתי
מהסירה, חיי השתנו מקצה לקצה. התחלתי לראות רוחות רפאים.
פגשתי ברוח של אישה זקנה, שבחייה התפרנסה מגילוי עתידות במדינה נידחת.
היא סיפרה לי שאני ערפד, ובאמת מאז ומעולם גיליתי עניין בדם אנושי. במהלך 400 ומשהו
שנות חיי הרגתי בני אדם רבים ושתיתי את דמם. נקמתי גם במשפחתי, אבל זה כבר סיפור
אחר. באחד הימים פגשתי את הרוח של האישה הזקנה שוב, והיא אמרה לי שאני קוסם.
קניתי שרביט בסמטת דיאגון, ובאמת התברר שהיא צדקה. היו לי כוחות קסם. אבל כמו
שאמרתי, הייתי מסוכן לאנושות. כדי לעצור אותי, שלחו את אחד מגיבורי הקוסמים - מר
נאגאסה, או יותר נכון, המורה שלכם להתגוננות מפני כוחות האופל. אני והוא נלחמנו שלושה
ימים רצופים, בלי לאכול או לשתות. כמובן שהיה לי יתרון עליו, מפני שהייתי ערפד.
מסיבה זו, בסופו של דבר הבסתי אותו והטלתי עליו קללת קרושיאטוס שהוציאה אותו
מדעתו. את התוצאות אתם יכולים לראות היום." גאקט צחק בתענוג.
"לא ידעתי," מלמל יאמאפי. הוא נראה פחות בטוח בעצמו מרגע לרגע. גאקט התעלם ממנו.
"כמובן שמשרד הקסמים לא היה יכול לשבת בשקט. אז הם ארבו לי - חמישים
וחמישה קוסמים מנוסים - ותפסו אותי. הם רצו לשלוח אותי לאזקבאן, אז נאלצתי להעמיד
פנים שאני סתם חסר בית משוגע ואומלל, ולכן בסופו של דבר הם קלעו אותי בבית משוגעים
מוגלגי. הם היו בטוחים שהשמידו את השרביט שלי, אבל הם לא ידעו שהטלתי עליו לחש
מכפיל עוד לפני שבועות, כי חששתי שהוא אכן יישבר יום אחד. לא ישנתי טוב בלילות בבית
המשוגעים ההוא. הייתי השפוי היחיד, מלבד העובדים שם. והם לא היו נחמדים במיוחד.
יצאתי שם מדעתי, ופעם אחת אפילו נשכתי את אחד המאבטחים שעמדו בכניסות.
דם של מאבטחים הוא דוחה, בחיים אל תנסו. הם נעלו אותי בתא, כאילו הייתי פושע.
דבר שהיה נכון אך הם לא ידעו זאת לרוע מזלם. משרד הקסמים רק אמר להם שאני
מסוכן מעצם היותי חולה נפש. הם לא אמרו להם שאני גם ערפד וקוסם.
הם דנו בגורלי בזמן ששהיתי באותו חדר קטן. לאחר שהייתי בטוח במה שאני רוצה לעשות,
קראתי לשומר שהשגיח עליי ואמרתי לו שיש לי סחרחורת. הוא היה חמוש, כמובן, אך
כשניגש אליי הייתי הרבה יותר מהיר ממנו.
הטלתי קללת אימפריוס על האיש ששמר עליי. אני והוא הלכנו אל מנהל בית הכלא ושיניתי
את זיכרונותיו. הוא שחרר אותי משם. לעולם לא אשכח כמה היה נורא בבית המשוגעים
ההוא." גאקט נשם עמוק כדי ליצור אווירה דרמטית.
"יום אחד פגשתי את הרוח הזקנה שוב. היא סיפרה לי שהיא יודעת על עתידי,
ושהיא ניבאה נבואה עליי. בנבואה נאמר שיום אחד, יישארו לסלזאר סלית'רין רק שני
יורשים. היא אמרה שאת שניהם תכיר כל יפן, ושגורלם יהיה קשור זה בזה. שאלתי אותה
מה הכוונה, והיא סיפרה לי שכאשר אחד מהיורשים לבית סלית'רין ישתה את דמו של האחר,
הוא ישיג חיי נצח ויחיה לעד. חקרתי על הנבואה הזו, שאותה הרוח ניבאה עוד בימי חייה,
והסתבר לי שבמשרד הקסמים הנבואה אכן הייתה שמורה שם, עד שהשמידו אותה.
חזרתי אל הרוח - היא שכנה תמיד בתוך אחת המערות שליד החוף הצפוני של יפן - והיא
אמרה לי שאני אחד היורשים. חקרתי על אילן היוחסין של סלית'רין, וגיליתי שאכן היו שני
אחים, שהולידו צאצאים שהולידו גם כן עד שנשארו רק שני צאצאי סלית'רין.
אמור לי, מאטסוג'ון, האם לא חשבת לרגע כיצד הצלחת לפתוח את חדר הסודות?
האם לא תהית כיצד דיברת לחשננית?"
"אתה מתכוון..." אמר מאטסוג'ון, מופתע. "שאני..."
"נכון. אתה היורש השני של סלית'רין. כמובן, אתה רואה, אני זקוק לחיי הנצח האלה.
לאחרונה, חליתי. לא שתיתי דם במשך זמן רב, דבר שהיה לא שגרתי עבורי. נאלצתי לשתות
דם של חד קרן, שידוע בסגולותיו, כדי לשמור על חיי. ושתיתי דם של בני אדם כדי לשמור על
שפיותי. וכל הזמן הזה, ניסיתי להגיע אליך, מאטסוג'ון, כדי לשתות את דמך, הדומה
לשלי, ולהשיג את החיים הנצחיים שאני כל כך זקוק להם. שזהו עוד צעד למזימה הבאה
שלי, לשלוט בעולם ולנהל אותו כרצוני."
"אתה חולה נפש," אמר מאטסוג'ון בשקט. יאמאפי התערב.
"כמובן, שגם אני אצא ברכוש גדול מכל העסק. אני לא כל כך מתלהב מהרעיון של שתיית
דם, אבל אם אני אשיג מזה חיי נצח, זה יהיה נהדר. תארו לכם, יעריצו אותי לנצח!"
הוא נשמע מאושר. "בסופו של דבר, כל הקורבנות יחלימו, מאטסוג'ון יהיה בסדר אחר כך,
אני אחיה לנצח וכולם יהיו מרוצים!"
"טיפש!" גיחך גאקט. "לא היית יותר מכלי במשחק שחמט. אתה באמת חושב שאחלוק
איתך את חיי הנצח האלה?"
"מה?!" קרא יאמאפי לעיניהם של כל אראשי. "אבל הבטחת לי! עזרתי לך! אילולא אני-"
"היית חסר תועלת בסופו של דבר. תראה, לא הצלחת לסכסך ביניהם. הם ירדו לכאן
כדי לעזור למאטסוג'ון. אבל הם לא יצליחו. מאטסוג'ון ימות, ואני-"
"אמרת לי שאף אחד לא ימות!" אמר יאמאפי בבהלה.
"חיים תמורת חיים," ענה גאקט בשלווה. "אתה ממש טיפש אם האמנת לזה. ברור
שמאטסוג'ון ימות, וכך כל מי שיעמוד בדרכי."
"אבל אמרתי לי שאזכה לגמול! אמרת לי שאחיה לנצח!" צעק יאמאפי. "שקרן!"
"אתה עדיין לא מבין?" שאל גאקט. הוא הסתכל על יאמאפי כעל אדיוט גמור.
"רק יורש של סלית'רין יכול לחיות לנצח מדמו של יורש סלית'רין. זה בדם שלנו, להרוג
אחד את השני. בעורקיך, קוסם עלוב נטול כל כישרון, לא זורמת אף טיפת דם של סלזאר
סלית'רין. אני, לעומת זאת, אזכה למימוש תוכניתי הלילה."
"לא! אני לא אתן לך," אמר יאמאפי. הוא התחיל לרוץ לכיוון המנהרה. "אני אזעיק עזרה-"
"אימפדימנטה!" אמר גאקט, ויאמאפי מעד ונפל על הרצפה. גאקט הניע את שרביטו וביצע
לחש אילם. חבלים הופיעו לפתע ונכרכו סביב גופו של יאמאפי. הם כיסו גם את פיו, עד שלא
היה מסוגל לדבר.
"ככה יותר טוב," אמר גאקט בשלווה ופנה אל מאטסוג'ון. עיניו בהקו באדום. "אני אתן לך
לבחור. אפשרות ראשונה, אתה נותן לי לשתות את דמך ולהרוג אותך. אני אחוס על חיי
חבריך ואניח להם לנפשם. ובנוסף, לא אתקרב יותר לבית הספר הזה."
"שלא תעיז להסכים," אמר נינו למאטסוג'ון. "החיים שלך חשובים לא פחות משלנו."
"יש גם אפשרות שנייה," אמר גאקט. "אני ואתה נילחם, אני אביס אותך ואהרוג אותך
ואת כל החברים שלך. זו גם אפשרות נחמדה, לפי דעתי."
"אז אנחנו בוחרים באפשרות השלישית!" ענה שו בתעוזה. "לחסל אותך סופית, ולדאוג
שלא תניף חצי אצבע כדי לפגוע במאטסוג'ון, או בכל אחד אחר מאיתנו."
אראשי שלפו את שרביטיהם וכיוונו אותם אל גאקט. הוא לא נראה מודאג כלל.
"טיפשים. נראה שהגורל של כולכם הוא למות כאן."
שרביטו היה מכוון אליהם. גאקט חייך את חיוכו מעורר החלחלה. "אז תגידו לי. מי רוצה
למות ראשון?"
"אתה!" ענה אונו. "פטריפיקוס טוטאלוס!" הלחש פגע בגאקט, אך הוא נותר עומד ומחייך.
"אני ערפד, שכחת? לא כל הלחשים עובדים עליי. אגלה לכם סוד, אין כמעט כל לחש שיכול
לפגוע בי."
"כמעט זה טוב!" ענה נינו. "שתק!" גאקט הניע את שרביטו, והכישוף חזר אל נינו וכמעט פגע
בו.
"קרושיו!" צעק גאקט, ונינו התחיל להתפתל מכאב וייסורים.
"אתה תשלם על זה!" צעק אייבה. "אימפדימנטה!"
גאקט חמק מהקללה.
'אני חייב לעזור להם,' חשב מאטסוג'ון, ואז הזכיר לעצמו: 'גאקט לקח לי את השרביט.'
מאטסוג'ון שנא להרגיש חסר תועלת.
"שתק!" צעק שו, והלחש פגע בגאקט. אבל הוא לא נראה משותק אפילו קצת.
"אבדה קדברה!" גאקט שילח את הכישוף לעבר שו.
"שו!" צעק מאטסוג'ון וזינק עליו. שניהם נפלו והתגלגלו הצידה, הרחק מטווח הכישוף.
הם קמו במהירות. "תודה לי אחר כך," אמר מאטסוג'ון בתקיפות לשו כשפתח את פיו.
"אקספליארמוס!" צעק אונו שנית. השרביט של גאקט נותר להיות אחוז בידו, אך השרביט
של מאטסוג'ון עף מידו של הערפד ונחת כמה מטרים מימינו.
"רוץ!" צעק אייבה למאטסוג'ון. "שתק!" מאטסוג'ון התחיל לרוץ. הוא נעמד קרוב מאוד לפסל.
גאקט מיהר לכיוונו לפני שהספיק להרים את השרביט ונעמד מולו. שרביטו כוון אל
מאטסוג'ון. "אימפריוס!"
תחושה נפלאה מילאה את מאטסוג'ון. הוא הרגיש שהוא בתוך חלום. הכול נפלא כל כך...
בדיוק, מאטסוג'ון. אמר קול בתוך ראשו. ועכשיו, שכח מהשרביט. עזוב אותו.
לא, חשב מאטסוג'ון. אני זקוק לשרביט.
עזוב אותו, מאטסוג'ון, המשיך גאקט.
מאטסוג'ון בא להתרחק משרביטו, אך נעצר. אני חייב להגיע לשרביט שלי.
עזוב אותו! צרח קולו של גאקט בתוך ראשו.
"עזוב אותי!" צעק מאטסוג'ון לפתע, והכישוף הופר. מאטסוג'ון חיטט בכיסיו ומצא תרסיס נגד
צבים. הוא כיוון אותו אל גאקט. "אל תזוז," לחש מאטסוג'ון ושיגר ריסוס לפרצופו של אויבו.
"אההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!" צרח גאקט. פניו נצבעו בירוק. ריח של שילוב בין חסה
רקובה לגופרית מילא את החלל העצום. גאקט המשיך לצרוח, ואצבעו אל מאטסוג'ון התחילה
לכאוב. הוא הפסיק לרסס. הפנים של גאקט נראו כאילו רוססו בצבע ירוק בהיר.
לרגע גאקט נראה בהלם ואז הוא צחק. "אתה באמת חושב שתרסיס נגד צבים יוכל להביס
אותי? האם באמת סברת שגאקט האגדי, שחי כבר יותר מארבע מאות שנה, ייקטל על ידי
תרסיס ירוק ומסריח? אתה טיפש אפילו יותר ממה שחשבתי. איזו אכזבה."
מאטסוג'ון ניצל את ההזדמנות כדי להרים את השרביט. הוא פעל לפני שהספיק לחשוב.
"רדוקטו!" צעק. אך שרביטו לא כוון אל גאקט, אלא אל רגלי הפסל העצום של סלזאר
סלית'רין. הפסל התחיל להתמוטט.
"רוצו!" צעק מאטסוג'ון.
"וינרדיאום לביוסה!" צעק שו, ששרביטו כוון על פקעת החבלים שהייתה בעצם יאמאפי.
והם התחילו לברוח. גאקט רץ אחריהם. "אתם לא הולכים לשום מקום!" שאג.
הוא כיוון את שרביטו אליהם. "אימפדימנטה!"
"פרוטגו!" אמר אונו, וגאקט מעד. הוא לא הספיק לברוח בטרם הפסל נחת עליו וקבר אותו
תחתיו.
הערפד המפורסם ביותר ביפן מת.