מאויב לאוהב
.את הפוסט הזה אני כותבת בבלוג הישן שלי כי משום מה הפייס טוען שיש בו דברים לא הגונים
:אז ראו הוזהרתם ולשיפוטכם
חיבת הדרמות שלי מסופקת מדי יום בתחבורה הציבורית. נוסעת בקו 142, במושב הקדמי מימין יושבת גברת מבוגרת דמויית גבר ובצד שמאל יושב גבר מבוגר ונכה עם קביים, לא שמעתי את תחילת הוויכוח, אך חיש מהר הוא הופך להיות אלים (מילולית), קולני, עסיסי וארצישראלי מצוי עם כל הארסנל של ה"קושיאמו" (מזל שכשכותבים את זה ככה זה נראה יותר יפנית) ואזכורי האם ועיסוקה המשוער.
הנהג לא מתערב. לפני דקה קלה צרחו עליו שהוא לא עצר בתחנה ומאז הוא מסוגר בעצמו, רדוף רגשי אשמה. כשהגיעו המים עד נפש, או ליתר דיוק הגיעו הצעקות של המתווכחים עד עור התוף, התערבה הנוסעת השלישית שישבה במרחק מה והתחילה לצעוק על הנכה המבוגר שקילל ללא הרף ולהרביץ בו תורת ההליכות והנימוסים באמצעות ניבולי פה מורכבים במיוחד. האווירה התחממה ואז הגברת המבוגרת מהמושב הקדמי, זאת שפצחה בריב ורק לפני רגע ייחלה למותו המהיר של הקשיש עם הקביים, לפתע קמה להגנתו מול הנוסעת השלישית (הלא קשורה) והתחילה להסביר לה שהוא מסכן, זקן ונכה ושאין לה מצפון. הקשיש המופתע השתתק מתפנית לא צפויה זו. ממש מאויב לאוהב.
אני לא התערבתי כי הפה שלי היה מלא בסביח יפואי טעים עלי אדמות. וגם כי אני אוהבת הפי אנדים שבאים מתוך השתלשלות הדברים ולא דאוס אקס מכינה בדמותי. אט-אט הוויכוח שקע, כל אחד משלושת המשתתפים עוד סינן פה ושם קללות חרישיות תחת אפו. ואחרי עוד שתי דקות , כשכבר נסענו ברוטשילד התפוגג הריב כלא היה.
דרך אגב נסעתי לרופא להחתים אותו על טופס ירוק. מחצית חיי עברה מאז הכישלון הלגנדרי שלי במספר טסטים, פצעי האכזבה הגלידו ואני מוכנה לנסות שוב. לכן בעצם כתבתי את כל זה כדי לבקש- שאם יש לכם המלצה על מורה לנהיגה טוב מתל אביב, רצוי על אוטומט , אז אשמח מאוד!