'תנו לכם ערי מקלט אשר דיברתי אליכם ביד משה" דברים, ב" И назначте себе города убежища...
בעיר מקלט שלי, בשפירא, נעול בתוך קיר
מקבל את פניי האביר
בן דמות היגון. הלא הוא
דון קיחוטה מרחוב חכמי ישראל. איננו שואל
שאלות. הוא לא מדבר עברית.
אלא מביט במין מבט כזה...
למה לו לדבר?
אשרי האיש שישמח בחלקו:
הוא- אינו בוכה על ספסל ואני-
לא תקועה בקיר. גם כן "אביר".
מביטים בשתיקה זה בזו.
הכל ברור בלי מילים.
בעיר מקלט שלי, בשפירא,
ביושבי על ספסל באחת מבריחותיי
מהבית, ניגש אלי ילד והעניק לי
שלושה פרחים צהובים. ככה זה-
אבירים בני ארבע. סבתא התגאתה בו.
הפרחים רעדו בין אצבעות הדוקות.
הלא צהוב הוא צבע פרידות?
הפרחים הסתפקו ביופיים
וכלל לא הריחו. דון קיחוטה מלמנצ'ה
פינת חכמי ישראל עמד שם והביט
במבט מבין. ביום שלפני יום כיפורים
לימדתי לסלוח
ובעצמי לא סלחתי לאף אחד.
ט' בתשרי. אשרי האיש
שעיר מקלט היא מחוז מגוריו ואין לו צורך לברוח.
אליו