קו לו לו
בהמשך לגילוי הנאות המטבח, לקחתי על עצמי מצווה גדולה - לשמח כלה.
שבת כלה היא סוג של מסיבת רווקות דתית, שמתפרשת לה מכניסת השבת (או קצת קודם) ועד צאתה (או קצת אחר כך). היא כוללת הרבה אוכל, אלכוהול לפי הטעם, ושיחות נשים לאין קץ, כמו גם תכני שבת רגילים: קידושים, הבדלה, ומנוחה.
בעוד בעלי-שיחיה סבל קשות מהפקעת ביתו לצורך קשקושי אסטרוגן עד שהשפתיים מכחילות, אני נהניתי מאד. אמנם הקניות והנקיונות לא היו מהנים במיוחד, אבל הבישולים, סידור הבית, השיחות, האוכל והשקט-של-שבת הביאו סיפוק והנאה. יש מנוחה שלמה ביכולת לשבת בבית יום שלם ורק לאכול, לקרוא ולישון, בלי ללכת לשום מקום ובלי צורך להספיק שום דבר.
השבת היתה כשרה חלבית, יען כי אני צמחונית. בתפריט נכללו פשטידות, עוגות, אנטיפסטי, סלט ירקות, שני סוגי תפוחי אדמה, מעדני חלב ודגני בוקר לשבת בבוקר, נזיד עדשים מעשה ידיה של המוזה, שני סוגי דג (אחד הכינה הכלה) וסוכריות לרוב.
התכנית האמנותית כללה את שאלון מסיבת הרווקות המסורתי (שאלנו את החתן... מה את חושבת שהוא ענה?), מכתב מהחתן - נוהג רווח בציבור הדתי, כיוון שהחתן והכלה לא מתראים בשבוע שלפני החתונה - וכן עציץ נושאי שיחה, שמיצה את היכולת היצירתית שלי לעשור הזה.
עציץ נושאי השיחה הורכב מכדור קלקר בתוך עציץ. בכדור ננעצו שפודי עץ ועליהם עלים מסול. לכל עלה הודבק פתקון שמצדו העליון נכתב עליו "ספרי לי..." ומצדו התחתון נושא, למשל: על פאדיחה, על אהבה, על אוכל, משהו מצחיק וכן הלאה. בכל שלב בו הכלה רצתה בכך, היא בחרה מי תקטוף משהו ותספר עליו. היו כמה סיפורים משעשעים מאד, למשל סיפור על קינואה במקום על קנאה.
עציץ הסוכריות, שנשאר כמעט כשהיה בתום הסופ"ש, נלקח ביום א' למשרד. רובו חוסל תוך שעות ספורות - נראה שלבחורים אין שום עכבות בנוגע לקטיף שפודים עטויי סוכריות, בניגוד לעלמות. כעת נותר רק קומץ סוכריות, והן נעלמות לאיטן. ביום חמישי החתונה (קולולו ואיחולים!), שטיק מגניב של חתונה בראש חודש גם בספירת העומר. לא נותר אלא לקוות שהמיועדים יקימו בית אוהב ומאושר.