תקינות פוליטית: על תבונה ורגישות
דרומי שואל, בפוסט בבלוגו, מה בעצם לא בסדר בתקינות פוליטית. ואני אומרת: מאיפה לי לדעת, לא כאילו שאנחנו חווים את זה בארץ.
מה זאת אומרת, בטח אומר מישהו עכשיו, הרי יש כאלו שמשתמשים במונח "אפרו אמריקאי" כדי לתאר את העובד הזר שמשועבד לקרוב משפחה זקן שלהם. לא משנה שהוא מהגר עבודה ניגרי או דומיניקני או פיליפיני שזנח את ילדיו כדי לפרנס אותם, ובכלל לא אמריקאי בשום צורה.
אין אצלנו "תקינות פוליטית" כי יש ערסים שיצעקו לבחורות "כוסית, בואי בואי, הייתי עושה אותך" ולחלופין "יא מכוערת, את לא מתביישת לצאת ככה לרחוב"; כי יש קמפיין "ישראלי אמיתי"; כי לערבים ישראלים - "בני דודינו" או "שוודים" - אף אחד לא קורא בלשון מכובסת בפניהם. בכל מקרה לא מתייחסים אליהם כמו לבני אדם, שלא לדבר על שיוויון זכויות, או איזו תנועה שתחתור לשיוויון שכזה.
הבסיס לתקינות פוליטית הוא הניסיון (הלעתים כושל) להכליל כמה שיותר אנשים בתוך הנורמה. ולכן האמריקאי שצריך לתת תאור פיזי יתחיל להתפתל ולומר שאדם כלשהו הוא קצת, אה, מאותגר אנכית או אופקית; אצלנו, כל עוד ההוא לא שומע, אפשר לומר שהוא נמוך או שמן. וגם בפניו - טקט, לא תקינות פוליטית - יאמרו שהוא "לא בדיוק שחקן כדורסל" או "קצת מלא". זה במקרה הטוב. המקרה הפחות טוב (ולא מדובר על שיחה בין חברים קרובים) הוא "יא בטטה בגובה דשא" או משהו בדומה.
הקמפיין "ישראלי אמיתי" הוא דוגמא מצויינת לחוסר התקינות הפוליטית במקומותינו: אילו היתה תקינות פוליטית, השאלה "איפה שרתת" לא היתה עולה בכלל; ואם היתה עולה, היה איזה מונח מכובס לאמור "לא רוצה לשתף", "לא עניינך" או "לא שירתתי", משהו כמו "מאותגר צבאית"; אבל כמובן שאצלנו לא עוצרים בחוסר השירות אלא גם מנסים לברר למה בדיוק. הליך שלא נעים גם לחולי מחלות כרוניות, גם למי שבדיוק עבר תאונה או ניתוח וגיוסו בוטל, וגם למי שלא סיים בגרות והצבא החליט לוותר עליו בשל כך.
אמריקאי לא ינסה לברר מדוע ואיך הגיע המאותגר-הליכתית לכסא הגלגלים שלו. זה לא תקין פוליטית לחטט בפצעים של זרים או של מכרים שטחיים. זה לא תקין פוליטית להעליב בשפה נקיה. תקין פוליטית הוא הניסיון שלא להעליב, כוונה שזרה לחלוטין לחברה הישראלית, שתרבותה מיליטריסטית ומבוססת על מאבקי כוחות, על הקטנת האיש שעומד מולך, והרצון לנצל את "הפרש הגדלים" לטובתך, פן "תצא פראייר".
אני מכירה אנשים שלא יכולים לרוץ, או ללכת. אני מכירה אנשים שלא יכולים לנשום בלי פיזיו ואנשים שלא יכולים לאכול את רוב המאכלים במסעדות, או שלא יכולים לאכול בכלל מבלי לקחת אנזימים. אני מכירה את האנשים, ולא את המחלות שלהם. אני מכירה את האנשים ואני כואבת איתם את חוסר התקינות הפוליטית הישראלית, שמכריח חולים לחשוף את מחלתם בפני שוטרים ופקחים ונהגי אוטובוס, וגם סתם זרים תוקפניים, שחושבים שנכות שלא רואים אותה אינה קיימת; שגורם לישראלי לזלזל בכל צעיר וצעירה שלא קמים לזקן באוטובוס, גם אם אותו צעיר לא מסוגל לקום בלי קביים; שמניח שכל אחד שלא שירת הוא "משתמט", ולא "משוחרר".
המשמעות של תקינות פוליטית היא שזה לא עניינכם למה הוא לא שירת בצבא, למה יש לה תו נכה, למה הוא לא קם לאישה בהריון באוטובוס; זה לא עניינכם איך ולמה הוא הגיע לכסא גלגלים או שהיא איבדה איבר מאבריה; למה מראש שואלים אם מותר לעשן או לגעת, ולא מחכים שיבקשו מכם להפסיק, ואם כן חיכיתם שיבקשו, מכבדים את הבקשה. תקינות פוליטית היא גם לא להתייחס לאנשים זרים, בין ברחוב ובין סלבריטאים, בין נשים ובין גברים, בתור "ווא ווא, הייתי עושה אותו/אותה", או להשמיע בקול ביקורת על המראה או הבחירות האופנתיות של זרים ברחוב. לפחות תלחשו.
זה איזה כבוד בסיסי לזרים, גם כאלו ממגזרים אחרים. אפילו כאלו שהם לא מ"עם הבחירה" ואפילו כאלו שאינם אוברמענטשים, יפי בלורית ותואר.
אז מאיפה לי לדעת אם תקינות פוליטית זה טוב או רע. אחרי שתהיה לנו קצת, אולי תהיה לי דעה אם זה עוזר לפתור את הבעיות האלו, או רק צובע אותן בצבעי פסטל.
דיסקליימר: חוץ מהיותי שמנה, אין בי פגמים גופניים, וחוץ מהיותי הומניסטית, אני נורמטיבית למדי. אני גם קמה לזקנים ונשים הרות באוטובוס. לא חוויתי על בשרי את החדירה הכואבת הזו.
תגובות אנונימיות מסוננות אוטומטית, ולא יפורסמו אם יש בהן תוכן פוגעני, או שאין בהן תוכן בעל ערך. כדי להגדיל את סיכויי הפרסום של התגובה, חתמו עליה בשם.