הסיפור שלי - לפרויקט דו-שיח
So I'm doing this thing where I'm going to speak to various different groups of people about my story as a psychiatric patient. I need a little help with my Hebrew, which I know is atrocious. Any help appreciated.
הסיפור שלי
הרקע למשבר
שלום, אני שמואל, נולדתי בטורונטו, קנדה, בן 31, אבא לתאומות בנות 5. עליתי ארצה לפני כ-9 שנים. אני בן בכור, יש לי אח שמסרב להיות בקשר איתי, ויש לי אחות שעלתה ארצה לפני כחודש. אני (ברמת העיקרון) סטודנט לסיעוד שנה ד', כרגע לא בלימודים בגלל המשבר המתמשך. אני עובד חצי שנה כמדריך חברתי במרכז למ"ה, מועדון למתמודדי נפש, שהוקם לפני כ-5 שנים ע"י מתמודדי נפש, ותמיד מנוהל ע"י מתמודדי נפש.
תמיד הייתי הילד החריג. כבר בכיתה א' החברה הכי טוב שלי הייתה מנהלת בית הספר; ביקרתי אצלה כמה פעמים ביום. או לפחות היום ככה מתבדחים. לאורך כל לימודיי עד כיתה ט' הייתי במסגרת של המערכת החינוכית היהודית בטורונטו, שבו אם לא מתייצבים בתוך התבנית הנוקשה שלה, אתה בחוץ, ילד חריג, עם בעיות משמעתיות, וכו'. סביב גיל 11 "אובחנתי" כ-ADHD (הפרעת קשב וריכוז), התחלתי טיפול בריטלין, ואחרי שלוש שבועות של טיפוס קירות (כלומר, התגובה הלא רצויה של הטרופה), הפסקתי טיפול. נשלל אבחנה של טוראט'ס.
בכיתה ט', כשהייתי בישיבת בני עקיבה בטורונטו, קיבלתי אבחנה של OCD (הפרעת תורדני-כפייתי), והתחלתי טיפול בפרוזאק. כמו שאומרים באנגלית, "", ובחרתי לפרוש ממערכת בתי הספר היהודית, והלכתי לבי"ס ממשלתי לכיתה י'. למזלי, בביה"ס הממשלתי באיזור שלי היה תוכנית לסטודנטים עם הפרעות בלמידה מהטובים בטורונטו בזמנו. למרות ה"בושה" שהיה כרוך בילד יהודי אורתודוקסי שלא לומד בישיבה, מצאתי את מקומי שם, וגם אצל ארגון נוער יהודי אורתודוקסי.
בגיל 16, חליתי בדיכאון קשה מאוד. ניסיון להחליף תרופות רק גרם לי לישנוניות יתר, והשמנתי כ-22ק"ג בקיץ אחת. (שתדעו, Risperidal היא סוג של הורמון, ויכולה להיות מאוד מסוכנת ומחייבת פיקוח הדוק.) שנתיים הייתי בדיכאון עמוק, עם מחשבות מרובות של אובדנות. התאשפזתי באשפוז יום לנוער לאורך חמישה חודשים. שם קיבלתי טיפול הדוק עם תרופות ופסיכותרפיה, ולפעם הראשון, תיפול ב-CBT (תרפיה מחשבתי-התנהגותי). ב"ה, מצאנו את שילוב התרופות הנכון, וביחד עם הטיפול של ה-CBT, חזרתי לסיים תיכון בהצלחה.
עברה כמה שנים מאז האשפוז הזה, למדתי שנתיים באוניברסיטה בטורונטו מדעי המחשב, פרשתי מזה, עליתי ארצה, התחתנתי עם בחורה מדהימה, יפיפייה ומהממת, למדתי שנה של ביולוגיה בגבעת רם שלא היתה מוצלחת, עברתי לסיעוד, נולדו לנו תאומות מדהימות, יפיפייות, ומקסימות. זמן קצר עבר עד שהתחיל את הדיכאון מחדש. לכל מי שאומר אין דבר כזה דיכאון לאחר לידה אצל אבות, הם בורים, מיושנים, ושקרנים.
משבר:
פה מתחיל המשבר הנוכחי שלי. לפני כ-4 שנים, קיבלתי אבחנה של מחלת צליאק. האבחון נעשה באופן מחופף יחסית המשאיר מקום לפרשנות. אני, כבנאדם שמאוד מחובר למזון שלי, שהתחתן עם אופה ושפית, ובנוסף עם נטייה לדיכאון, קיבלתי את האבחנה כמה שיותר קשה. עם הדיכאון שכבר חשתי לאחר לידת הבנות, הסיפור הסתבך. שינויי תרופות, המון טיפול פסיכולוגי, ואז שוב משבר גופני: עברתי התקף לב בגיל 27. (לענות לשאלותיכם, יש רקע משפחתי ברור, אף פעם לא עישנתי, BMI אז הייתה כ-30, הייתי בטיפול לכולסטרול, הכול היה מאוזן. עד היום אין תשובה מעבר לגנטיקה ומזל.) מצב הנפשי שלי היה בסדר לכמה חודשים, והידרדר במהירות לאחר מכך. הייתי ישנוני, היו ימים שלא יצאתי מהמיטה, היו לי לא מעט מחשבות אובדניות. קיללתי את ה' שלא נפטרתי מההתקף לב, כאילו שהוא רצה שאסבול כל כך.
התאשפזתי באשפוז יום שנקרא "מעון ירושלים" לאורך חודשיים וחצי. שם קיבלתי טיפול תרופתי ופסיכולוגי. למרות ההוראות ממיון כפר שאול לפני האשפוז, לא קיבלתי שם CBT. השתחררתי, לא היו לי מחשבות אובדניות, אבל לא התפטרתי מהדיכאון. הלכתי למרפאה פרטית שהיה מטפל ב-ADHD אצל מבוגרים, שם קיבלתי CBT שלא רק לא הצליח, אבל תחת פיקוח של הרופא הזה היה לי הידרדרות נפשית שוב. התיאוריה שלו הייתה שאם מתפלים ב-ADHD, אז כל הבעיות הנפשיות ייעלמו. הוא דחף עלי ריטלין וקונצרטה, אמר לי שכל עוד שהטרופה עוזר לי עם ה-ADHD, אהיה בסדר. חבר'ה, יש רופאים מרושעים ורשלנים שימכור למטופל תקוות שווא. שנה המשכתי איתו עד שהבנתי שהוא סוחב אותי. לפני שנה וחצי, פיטרתי אותו. המצב היה בלתי נסבל. הדיכאון חזר חזק יותר, עם יותר מחשבות של אובדנות, עם פחות רצון לחיות. עברתי לעוד פסיכיאטר פרטי שהפסיק לי את כל הטיפול בריטלין, התחיל אותי בליתיום, אבל זה היה מאוחר מידי. לפני שנה, נכנסתי למיון כפר שאול שוב, הפעם התאשפזתי במחלקה הפתוחה.
אין לי דרך קלה להגיד את זה: היחס למטופלים היה מרושעת ומשפילה. אכן, היו אחות או שתיים שהיו בסדר, אבל לרוב צוות הרפואי היו חסרי כל הבנה, אמפתיה, ותקשורת ביחס למטופלים. אכן, קיבלתי את הטיפול הנדרש במיעוטו. החליפו לי טרופות כדי לאזן את המשבר הנפשי. קיבלתי פסיכותרפיה. היה שעות לריפוי בעיסוק. אבל כשנתנו לי אבחנה חדשה של Borderline Personality Disorder (הפרעה אישיות גבולית), לא קיבלתי את הטיפול הסטנדרתי עולמי שלו, טיפול בשם Dialectical Behavioural Therapy. ערב אחד איימתי לגנוב את נשק השומר לירות בעצמי, זרקו אותי לתוך המחלקה הסגורה, ואינני יכול לתאר את הזוועה שהייתה שם. לאחר ששוחררתי בחזרה למחלקה הפתוחה, ראש המחלה אמרה לי שאני "ילד מופרע שמתנהג כמו תינוק" - בדיוק המילים שלה. המילים האלו נשרפות לי בזיכרון.
תהליך ההחלמה :
בשעה טובה, יצאתי מהאשפוז. המשכתי לחפש טיפול ב-DBT, ומצאתי מרפאה פרטית באבן יהודה, קרוב לנתניה. הרופאה הפסיכיאטרית שם הפנה אותי לטחנה לבריאות הנפש המקומי שלי, שהיו אז מתחילים להתחיל לתת את הטיפול, תחת השגחה של אותו מרפאה פרטית. היה גם סיפור בטחנה, שהרופאה פסיכיאטרית הראשית שם לא הסכימה לקבל אותי מתירוצים מרובים כמו "אין מקום", "אנחנו רק מתחילים לרשום אנשים", "אולי יותר כדאי שתהיה במסגרת יומית". חלף כמה חודשים עד שהפסיכיאטרית מאבן יהודה מצאה לי פסיכולוגית פרטנית שתעשה DBT איתי. חלף עוד זמן עד שהתקבלתי לקבוצה בטחנה, גם חלק מהטיפול. כיום אני הרבה יותר מאוזן מזה שהייתי לפני שנה. אני מקבל דמי נכות מביטוח לאומי וגם עובד. עוד לא התקבלתי בחזרה ללימודים בסיעוד, אבל יש תקווה לזה. אני פעיל בקהילה הירושלמית לשיקום נפשי, ולומד כל יום עוד על מערכת הפסיכיאטרית בארץ וגם על טיפול במטופלים נפשיים.
מילה אחרונה:
הדבר הכי חשוב לי שתלמדו על אנשים עם הפרע או מחלה נפשית כלשהו זה שאנחנו לא שונים מכל חולה אחר. אין הבדל בין חולה סכרת, סרטן, לב, או אפילפסיה לחולה נפש, חוץ מהפרטים של המחלה. אין הבדל בין נכות של כריתה, פיגור שכלי, עיוור, או חירש לנכה נפשי, חוץ מהפרטים של הנכות. אין הבדל בין בן-אדם שלוקח תרופות ללחץ-דם, כולסטרול, או כאבים לבן-אדם שלוקח תרופות פסיכיאטריות, חוץ מהפרטים של התרופה ותפקידה. בסך הכל, כל שמתמודד עם קשיים נפשיים הם לא שונים מכל בן-אדם שמתמודד עם מחלות שונות. להפסיק את הסטיגמה, את דעות הקדומות, את הלחישות של "פסיכי", "חחחולה נפששש", "משוגע". גם אנחנו בני אדם, גם לנו יש את הבעיות שלנו שאיתם אנחנו מתמודדים, גם לנו יש רגשות. בזה אנחנו לא שונים מכל בן-אדם אחר.
תודה.
הסיפור שלי
הרקע למשבר
שלום, אני שמואל, נולדתי בטורונטו, קנדה, בן 31, אבא לתאומות בנות 5. עליתי ארצה לפני כ-9 שנים. אני בן בכור, יש לי אח שמסרב להיות בקשר איתי, ויש לי אחות שעלתה ארצה לפני כחודש. אני (ברמת העיקרון) סטודנט לסיעוד שנה ד', כרגע לא בלימודים בגלל המשבר המתמשך. אני עובד חצי שנה כמדריך חברתי במרכז למ"ה, מועדון למתמודדי נפש, שהוקם לפני כ-5 שנים ע"י מתמודדי נפש, ותמיד מנוהל ע"י מתמודדי נפש.
תמיד הייתי הילד החריג. כבר בכיתה א' החברה הכי טוב שלי הייתה מנהלת בית הספר; ביקרתי אצלה כמה פעמים ביום. או לפחות היום ככה מתבדחים. לאורך כל לימודיי עד כיתה ט' הייתי במסגרת של המערכת החינוכית היהודית בטורונטו, שבו אם לא מתייצבים בתוך התבנית הנוקשה שלה, אתה בחוץ, ילד חריג, עם בעיות משמעתיות, וכו'. סביב גיל 11 "אובחנתי" כ-ADHD (הפרעת קשב וריכוז), התחלתי טיפול בריטלין, ואחרי שלוש שבועות של טיפוס קירות (כלומר, התגובה הלא רצויה של הטרופה), הפסקתי טיפול. נשלל אבחנה של טוראט'ס.
בכיתה ט', כשהייתי בישיבת בני עקיבה בטורונטו, קיבלתי אבחנה של OCD (הפרעת תורדני-כפייתי), והתחלתי טיפול בפרוזאק. כמו שאומרים באנגלית, "", ובחרתי לפרוש ממערכת בתי הספר היהודית, והלכתי לבי"ס ממשלתי לכיתה י'. למזלי, בביה"ס הממשלתי באיזור שלי היה תוכנית לסטודנטים עם הפרעות בלמידה מהטובים בטורונטו בזמנו. למרות ה"בושה" שהיה כרוך בילד יהודי אורתודוקסי שלא לומד בישיבה, מצאתי את מקומי שם, וגם אצל ארגון נוער יהודי אורתודוקסי.
בגיל 16, חליתי בדיכאון קשה מאוד. ניסיון להחליף תרופות רק גרם לי לישנוניות יתר, והשמנתי כ-22ק"ג בקיץ אחת. (שתדעו, Risperidal היא סוג של הורמון, ויכולה להיות מאוד מסוכנת ומחייבת פיקוח הדוק.) שנתיים הייתי בדיכאון עמוק, עם מחשבות מרובות של אובדנות. התאשפזתי באשפוז יום לנוער לאורך חמישה חודשים. שם קיבלתי טיפול הדוק עם תרופות ופסיכותרפיה, ולפעם הראשון, תיפול ב-CBT (תרפיה מחשבתי-התנהגותי). ב"ה, מצאנו את שילוב התרופות הנכון, וביחד עם הטיפול של ה-CBT, חזרתי לסיים תיכון בהצלחה.
עברה כמה שנים מאז האשפוז הזה, למדתי שנתיים באוניברסיטה בטורונטו מדעי המחשב, פרשתי מזה, עליתי ארצה, התחתנתי עם בחורה מדהימה, יפיפייה ומהממת, למדתי שנה של ביולוגיה בגבעת רם שלא היתה מוצלחת, עברתי לסיעוד, נולדו לנו תאומות מדהימות, יפיפייות, ומקסימות. זמן קצר עבר עד שהתחיל את הדיכאון מחדש. לכל מי שאומר אין דבר כזה דיכאון לאחר לידה אצל אבות, הם בורים, מיושנים, ושקרנים.
משבר:
פה מתחיל המשבר הנוכחי שלי. לפני כ-4 שנים, קיבלתי אבחנה של מחלת צליאק. האבחון נעשה באופן מחופף יחסית המשאיר מקום לפרשנות. אני, כבנאדם שמאוד מחובר למזון שלי, שהתחתן עם אופה ושפית, ובנוסף עם נטייה לדיכאון, קיבלתי את האבחנה כמה שיותר קשה. עם הדיכאון שכבר חשתי לאחר לידת הבנות, הסיפור הסתבך. שינויי תרופות, המון טיפול פסיכולוגי, ואז שוב משבר גופני: עברתי התקף לב בגיל 27. (לענות לשאלותיכם, יש רקע משפחתי ברור, אף פעם לא עישנתי, BMI אז הייתה כ-30, הייתי בטיפול לכולסטרול, הכול היה מאוזן. עד היום אין תשובה מעבר לגנטיקה ומזל.) מצב הנפשי שלי היה בסדר לכמה חודשים, והידרדר במהירות לאחר מכך. הייתי ישנוני, היו ימים שלא יצאתי מהמיטה, היו לי לא מעט מחשבות אובדניות. קיללתי את ה' שלא נפטרתי מההתקף לב, כאילו שהוא רצה שאסבול כל כך.
התאשפזתי באשפוז יום שנקרא "מעון ירושלים" לאורך חודשיים וחצי. שם קיבלתי טיפול תרופתי ופסיכולוגי. למרות ההוראות ממיון כפר שאול לפני האשפוז, לא קיבלתי שם CBT. השתחררתי, לא היו לי מחשבות אובדניות, אבל לא התפטרתי מהדיכאון. הלכתי למרפאה פרטית שהיה מטפל ב-ADHD אצל מבוגרים, שם קיבלתי CBT שלא רק לא הצליח, אבל תחת פיקוח של הרופא הזה היה לי הידרדרות נפשית שוב. התיאוריה שלו הייתה שאם מתפלים ב-ADHD, אז כל הבעיות הנפשיות ייעלמו. הוא דחף עלי ריטלין וקונצרטה, אמר לי שכל עוד שהטרופה עוזר לי עם ה-ADHD, אהיה בסדר. חבר'ה, יש רופאים מרושעים ורשלנים שימכור למטופל תקוות שווא. שנה המשכתי איתו עד שהבנתי שהוא סוחב אותי. לפני שנה וחצי, פיטרתי אותו. המצב היה בלתי נסבל. הדיכאון חזר חזק יותר, עם יותר מחשבות של אובדנות, עם פחות רצון לחיות. עברתי לעוד פסיכיאטר פרטי שהפסיק לי את כל הטיפול בריטלין, התחיל אותי בליתיום, אבל זה היה מאוחר מידי. לפני שנה, נכנסתי למיון כפר שאול שוב, הפעם התאשפזתי במחלקה הפתוחה.
אין לי דרך קלה להגיד את זה: היחס למטופלים היה מרושעת ומשפילה. אכן, היו אחות או שתיים שהיו בסדר, אבל לרוב צוות הרפואי היו חסרי כל הבנה, אמפתיה, ותקשורת ביחס למטופלים. אכן, קיבלתי את הטיפול הנדרש במיעוטו. החליפו לי טרופות כדי לאזן את המשבר הנפשי. קיבלתי פסיכותרפיה. היה שעות לריפוי בעיסוק. אבל כשנתנו לי אבחנה חדשה של Borderline Personality Disorder (הפרעה אישיות גבולית), לא קיבלתי את הטיפול הסטנדרתי עולמי שלו, טיפול בשם Dialectical Behavioural Therapy. ערב אחד איימתי לגנוב את נשק השומר לירות בעצמי, זרקו אותי לתוך המחלקה הסגורה, ואינני יכול לתאר את הזוועה שהייתה שם. לאחר ששוחררתי בחזרה למחלקה הפתוחה, ראש המחלה אמרה לי שאני "ילד מופרע שמתנהג כמו תינוק" - בדיוק המילים שלה. המילים האלו נשרפות לי בזיכרון.
תהליך ההחלמה :
בשעה טובה, יצאתי מהאשפוז. המשכתי לחפש טיפול ב-DBT, ומצאתי מרפאה פרטית באבן יהודה, קרוב לנתניה. הרופאה הפסיכיאטרית שם הפנה אותי לטחנה לבריאות הנפש המקומי שלי, שהיו אז מתחילים להתחיל לתת את הטיפול, תחת השגחה של אותו מרפאה פרטית. היה גם סיפור בטחנה, שהרופאה פסיכיאטרית הראשית שם לא הסכימה לקבל אותי מתירוצים מרובים כמו "אין מקום", "אנחנו רק מתחילים לרשום אנשים", "אולי יותר כדאי שתהיה במסגרת יומית". חלף כמה חודשים עד שהפסיכיאטרית מאבן יהודה מצאה לי פסיכולוגית פרטנית שתעשה DBT איתי. חלף עוד זמן עד שהתקבלתי לקבוצה בטחנה, גם חלק מהטיפול. כיום אני הרבה יותר מאוזן מזה שהייתי לפני שנה. אני מקבל דמי נכות מביטוח לאומי וגם עובד. עוד לא התקבלתי בחזרה ללימודים בסיעוד, אבל יש תקווה לזה. אני פעיל בקהילה הירושלמית לשיקום נפשי, ולומד כל יום עוד על מערכת הפסיכיאטרית בארץ וגם על טיפול במטופלים נפשיים.
מילה אחרונה:
הדבר הכי חשוב לי שתלמדו על אנשים עם הפרע או מחלה נפשית כלשהו זה שאנחנו לא שונים מכל חולה אחר. אין הבדל בין חולה סכרת, סרטן, לב, או אפילפסיה לחולה נפש, חוץ מהפרטים של המחלה. אין הבדל בין נכות של כריתה, פיגור שכלי, עיוור, או חירש לנכה נפשי, חוץ מהפרטים של הנכות. אין הבדל בין בן-אדם שלוקח תרופות ללחץ-דם, כולסטרול, או כאבים לבן-אדם שלוקח תרופות פסיכיאטריות, חוץ מהפרטים של התרופה ותפקידה. בסך הכל, כל שמתמודד עם קשיים נפשיים הם לא שונים מכל בן-אדם שמתמודד עם מחלות שונות. להפסיק את הסטיגמה, את דעות הקדומות, את הלחישות של "פסיכי", "חחחולה נפששש", "משוגע". גם אנחנו בני אדם, גם לנו יש את הבעיות שלנו שאיתם אנחנו מתמודדים, גם לנו יש רגשות. בזה אנחנו לא שונים מכל בן-אדם אחר.
תודה.