מיומניה של בליינית סחית
אני שונאת דאבל פוסטינג, אבל זה ממש חשוב לי לשמוע מה אנשים אחרים חושבים על זה.
נתחיל בוידוי: אני נועה, ואני בליינית סחית. כבר שנה וחצי בערך לא נגעתי בסמים מכל סוג. לא אבקות, לא ניירות ספוגים, לא כדורים, לא סמי קיוסקים ולא דברים שמעשנים.
מתוקף היותי זוגתו של אושיית סצנה , וגם מתוקף העובדה שאני מחלטרת במועדונים שונים כבר שנתייים וחצי, ויוצאת למסיבות שונות ומשונות מאז גיל צעיר, אני חייבת לציין שהמעמד הזה שסיגלתי לעצמי מתחיל להיות לא נוח.
מה הולך במסיבות בימינו? כנראה שכבר אתם יודעים. לא נתקלתי אף פעם בקטטות, דקירות או תקיפות מיניות בשירותים, ורוב האנשים שאני מכירה הם אנשים טובי לב ומקסימים שסך הכל אוהבים מוזיקה ולצאת למסיבות. כמה נקודות לידע כללי:
1. אני לא עושה סמים כי אני לא רוצה , וגם כי אני לא יכולה. מסיבות אלו ואחרות סבלתי עד לפני שנה מהפרעות חרדה, והיום אני מרגישה מצויין, ואין לי שום סיבה לשנות את זה בגלל איזונים כימיים מפוקפקים.
2. קשה מאוד להסתדר במסיבות כשאתה סחי.
3. קשה עוד יותר להסתדר כשאנשים כשקרובים אליך דלוקים פצצות ואתה מנסה לתקשר איתם.
הייתה איזו תקופה שניסיתי להפסיק לצאת, או לחזור לשתות קצת, אף אחד מהניסיונות האלה לא עבד במיוחד. אתמול נניח, הייתי במסיבת אסיד טכנו בקפה ברזילי. היו שם הרבה חברים וחברות, מוזיקה נחמדה, אבל הבעיה שכמעט כל מי שאני מכירה עשה סמים. אין לי בעיה עם זה. אבל כן יש לי בעיה להרגיש נטושה במחנה השפוי כאשר כל החברים שלי רואים ארנבים מעופפים בשירותים.
וזה גם נוגע לתחומים אחרים - תרבות החזירות שמבוססת על צריכה של כל סם אפשרי שדופקת אנשים ואת הקשרים ביניהם ברמות פסיכיות , לדוגמא. הייתי במסיבת יומולדת של חברה השבוע, ורוב האינטרקציה שהלכה שם הייתה מבוססת על סמים, לדבר על סמים, ולהרגיש מגניב כי אתה עושה סמים.
אז הנה כמה נקודות למחשבה: זה לא מגניב כמו שאתם חושבים. בתקופות שהייתי הזויה ומדוכאת הרגשתי רוב הזמן ממש רע עם עצמי, תקועה במעגל חוזר של ביאוס, מסיבות וחוסר משמעות שניתן לספק אותו למספר שעות. אני לא הולכת להפוך פה לנציגה של אל סם חלילה, רק חבל לי שאנשים לא יכולים לראות את עצמם לפעמים מהצד.
נתחיל בוידוי: אני נועה, ואני בליינית סחית. כבר שנה וחצי בערך לא נגעתי בסמים מכל סוג. לא אבקות, לא ניירות ספוגים, לא כדורים, לא סמי קיוסקים ולא דברים שמעשנים.
מתוקף היותי זוגתו של אושיית סצנה , וגם מתוקף העובדה שאני מחלטרת במועדונים שונים כבר שנתייים וחצי, ויוצאת למסיבות שונות ומשונות מאז גיל צעיר, אני חייבת לציין שהמעמד הזה שסיגלתי לעצמי מתחיל להיות לא נוח.
מה הולך במסיבות בימינו? כנראה שכבר אתם יודעים. לא נתקלתי אף פעם בקטטות, דקירות או תקיפות מיניות בשירותים, ורוב האנשים שאני מכירה הם אנשים טובי לב ומקסימים שסך הכל אוהבים מוזיקה ולצאת למסיבות. כמה נקודות לידע כללי:
1. אני לא עושה סמים כי אני לא רוצה , וגם כי אני לא יכולה. מסיבות אלו ואחרות סבלתי עד לפני שנה מהפרעות חרדה, והיום אני מרגישה מצויין, ואין לי שום סיבה לשנות את זה בגלל איזונים כימיים מפוקפקים.
2. קשה מאוד להסתדר במסיבות כשאתה סחי.
3. קשה עוד יותר להסתדר כשאנשים כשקרובים אליך דלוקים פצצות ואתה מנסה לתקשר איתם.
הייתה איזו תקופה שניסיתי להפסיק לצאת, או לחזור לשתות קצת, אף אחד מהניסיונות האלה לא עבד במיוחד. אתמול נניח, הייתי במסיבת אסיד טכנו בקפה ברזילי. היו שם הרבה חברים וחברות, מוזיקה נחמדה, אבל הבעיה שכמעט כל מי שאני מכירה עשה סמים. אין לי בעיה עם זה. אבל כן יש לי בעיה להרגיש נטושה במחנה השפוי כאשר כל החברים שלי רואים ארנבים מעופפים בשירותים.
וזה גם נוגע לתחומים אחרים - תרבות החזירות שמבוססת על צריכה של כל סם אפשרי שדופקת אנשים ואת הקשרים ביניהם ברמות פסיכיות , לדוגמא. הייתי במסיבת יומולדת של חברה השבוע, ורוב האינטרקציה שהלכה שם הייתה מבוססת על סמים, לדבר על סמים, ולהרגיש מגניב כי אתה עושה סמים.
אז הנה כמה נקודות למחשבה: זה לא מגניב כמו שאתם חושבים. בתקופות שהייתי הזויה ומדוכאת הרגשתי רוב הזמן ממש רע עם עצמי, תקועה במעגל חוזר של ביאוס, מסיבות וחוסר משמעות שניתן לספק אותו למספר שעות. אני לא הולכת להפוך פה לנציגה של אל סם חלילה, רק חבל לי שאנשים לא יכולים לראות את עצמם לפעמים מהצד.