סיפור קצר חסר קהל יעד - "דרקונים על החוף"
כתבתי סיפור קצר - למעשה כתבתי אותו די מזמן אבל ערכתי רק עכשיו. אני לא בטוח למי הסיפור הזה מיועד, או אם בכלל הוא מיועד למישהו. בכל אופן, הנה הוא -
דרקונים על החוף
בערך חודש אחרי שאמו נפטרה נסע נועם עם אביו לחוף הים.
שניהם לא יצאו הרבה מהבית מאז שזה קרה, ואבא החליט שהגיע הזמן.
אבא של נועם לא אמר כלום כל הדרך, ונועם סיפר לו על מה שקרא בספר שלו - ספר גדול על דינוזאורים, מלא איורים אימתניים של זוחלים אדירים ורשימות על גבי רשימות של עובדות על אורחות החיים ומנהגי הציד של תושביהם הקדומים של כדור הארץ. נועם קרא בספר פעמים רבות ושינן את כל הפרטים.
"... והטירנוזאורוס רקס, שהוא הטורף היבשתי הגדול ביותר שהיה אי פעם, הוא יכל לרוץ במהירות של שבעים קילומטר לשעה!"
"מממ" אמר אבא והמשיך להביט בכביש.
השמש צבעה את ידו בצהוב זהבהב, והוא אחז את ההגה בחוזקה, כאילו פחד ליפול.
"הוא היה תופס את הטרף שלו ככה" - ידיו של נועם יצרו לסת גדולה, מאיימת ממעל - "ומוחץ את העצמות שלו!".
האגרוף הנלהב שחרר את טרפו הדמיוני וחזר לדפדף בספר.
המכונית עברה את הפינה והים נגלה מעבר לרחוב הסואן; נועם הצמיד את פניו לחלון, בוהה בפליאה אל הבוהק הכחול של השמיים, ובעננים שעמדו בהם נדמה היה לו שראה צורות של דינוזאורים מכונפים, צוללים אל עבר המים.
נועם ואביו צעדו יד ביד אל החוף, ידו הפנויה של אבא אוחזת ערימה של עיתונים.
"אבא?"
"כן?"
"אתה חושב שאולי אפשר למצוא פה עצמות של דינוזאור?"
אבא כיווץ את מצחו. "אולי" הוא אמר. "למה לא, בעצם. בטח גם פה היו דינוזאורים, פעם".
"אם היה פה טי-רקס, הוא היה מחסל את כל האנשים פה תוך דקה" אמר נועם.
הוא ראה בדמיונו את הטורף עצום הממדים רץ על החוף בצעד מאיים, מכופף את צווארו ותופס בשיניו מתרחצים מבועתים.
"מזל," אמר אבא, "שהוא נכחד מזמן"
"כן" אמר נועם, שלא נשמע לגמרי משוכנע.
אבא התיישב לקרוא עיתון, ממסך את פניו מפני קרני השמש, ונועם רץ אל תוך הים וברח החוצה מפני הגלים, והחול הפריך נדבק לרגליו היחפות הרטובות.
ואבא אמר "אל תלך רחוק מדי" והמשיך לעיין בעיתון, קורא-לא קורא את דבוקות המילים המודפסות, ונועם השתעמם מהמים והתיישב על החוף לרגלי הגלים.
שמש בין ערביים כתומה ליטפה את צלליתו המתארכת של נועם, שישב על החול הרטוב, רגליו פרושות לצדי גופו, וחפר במרץ. הוא חשף כבר מערה קטנה, שאליה יכול היה להכניס את ידו עד המרפק, מלאה מי ים מלוחים ועכורים. הוא שכשך את אצבעותיו הפרושות בתוך המים ועיסה את החול הבוצי בתחתית הבור.
לפתע, ידו נתקלה במשהו קשה. נועם פרש את אצבעותיו ומישש את החפץ החלקלק, בערך בגודל ובצורה של חצי בננה. הוא סגר את אצבעותיו סביב מה שסבר שהוא ודאי צדפה גדולה, ומשה אותו מתוך המים הבוציים.
הוא ניקה את החול מהקונוס הלבן שהחזיק בידו והביט בפליאה במה שנראה כמו שן. שן של דינוזאור.
"מצאתי! מצאתי!" הוא הכריז ורץ אל עבר אביו.
"מה?" שאל אבא.
"שן של דינוזאור!"
"תן לי לראות" אמר אביו, בוחן את העצם, מסובב אותה בידיו.
"כן," אמר אבא לפניו הנרגשות של נועם, "זה בהחלט נראה כמו שן של דינוזאור".
לאחר שאספו את חפציהם וניערו אותם כמיטב יכולתם מהחול הדביק והפולשני חזרו נועם ואביו עייפים ומוכי שמש למכונית. נועם אחז בידיו את השן כפרס שלא יסולא בפז.
בדרך הביתה צלצל הפלאפון של אבא ובתום השיחה התברר לו שעליו לשוב לעבודה על מנת לסדר משהו.
"אני לא אחזור מאד מאוחר" אמר אבא כשהוריד את נועם בבית. "יש מרק עם אטריות במקרר. אתה תסתדר?".
"בטח" אמר נועם, סוגר את דלת המכונית מאחוריו.
"אתה בטוח שיש לך מפתח?" שאל אבא. נועם הנהן בביטחון.
חמש דקות לאחר מכן נועם עמד בפני דלת ביתו הנעולה וחיפש לשווא את מפתח הדירה בתיקו מעוטר החול. כשהשתכנע שהמפתח לא מתחבא בשום מקום בתיק, נועם שם אותו על כתפו ועלה במדרגות לקומה השלישית, אל דירתו של מר קלמן.
נועם צלצל בפעמון. שקט.
שיעול פתאומי, קול צעדים נגררים. "רגע, רגע...".
מפתח הסתובב במנעול, ונועם פרץ אל הדלת הנפתחת.
"מר קלמן, תראה!" אמר נועם הנרגש, והוציא את השן מכיסו. "מצאתי על חוף הים שן של דינוזאור אמיתי!"
"תן לי לראות" אמר מר קלמן ונועם נתן לו את השן וניגש והתיישב לצידו.
מר קלמן לקח את השן בידיו הרזות, חבש את משקפיו, ובחן אותה לאור המנורה. העור שלו נראה שקוף באור הצהוב.
"שטויות!" הפטיר מר קלמן לאחר רגע, "זאת לא שן של דינוזאור!"
"זאת לא?" אמר נועם, האכזבה ניכרת בקולו.
"ודאי שלא" אמר מר קלמן, "זוהי שן של דרקון!"
"של מה?" שאל נועם המופתע.
"כן, כן" המשיך מר קלמן בהתלהבות, ספק לנועם, ספק לעצמו, "היא הייתה שייכת ודאי לדרקון שמצא את מותו על החוף בדרך כלשהי."
נועם דמיין את הדרקון הענקי רובץ לו על החוף, כנפיו האדירות מקופלות על גבו וראשו נח על החול החם.
"הדרקונים יבואו לקחת אותה, את השן," המשיך מר קלמן בקול חמור, "אתה יכול להיות בטוח בזה. השן ודאי אבדה מזמן, אבל עכשיו כשמצאת אותה, היא איננה אבודה עוד. והדרקונים לעולם אינם משאירים מאחור את עצמות קדמוניהם".
הוא החזיר את השן לנועם, שהביט בה בפליאה וחשש.
"אז מה אתה מתכוון לעשות איתה?" שאל מר קלמן.
נועם משך בכתפיו. "לא יודע. מה אתה חושב שאני צריך לעשות?"
מר קלמן רכן אל נועם, קרב את פניו חרושי הקמטים אל פניו של הילד.
"עצה שלי? תיפטר ממנה. תזרוק אותה לכל הרוחות. אתה לא רוצה להתעסק עם הדרקונים".
נועם הביט בשן, חשב לרגע ארוך.
"אבל אז היא תלך לאיבוד שוב," אמר לבסוף, "והדרקונים לא יוכלו למצוא אותה. אני רוצה להחזיר את השן לדרקונים."
קלמן חייך חיוך שקימט את העור בקצות עיניו.
הוא חייך ואמר, "זה בטח מה שאמא שלך הייתה אומרת."
שקט השתרר בחדר הקטן.
"תגיד, מר קלמן, אתה מתגעגע לפעמים לגברת קלמן?"
"ודאי שאני מתגעגע!" אמר מר קלמן. "לא הייתי בן-אדם אם לא הייתי מתגעגע!"
הוא התרווח חזרה בכסאו.
"הדרקונים," הוא אמר, "הם לא יודעים מה זה געגוע. לכן הם עוברים בעולם ואוספים את הקשקשים והעצמות של הדרקונים המתים, מנסים להבין מה קרה;
לכן הם בוכים בלי לדעת למה, בוכים בלי דמעות ובלי כאב.
אנחנו, יש לנו מזל גדול שאנחנו מתגעגעים למי שאהבנו, ויכולים לבכות עליהם."
אבל העיניים של נועם, כמו עיניו של דרקון, נשארו יבשות.
נועם הפסיד למר קלמן בשני משחקי דמקה וניצח באחד, ואכל תפוח שנתן לו וגם חצי חפיסת שוקולד מריר. השמיים כבר החשיכו מבעד לחלון כשנועם שמע את קול מכוניתו של אביו נכנסת לחניה. הוא נפרד ממר קלמן ופנה לרדת הבייתה.
"תיזהר!" קרא אליו מר קלמן רגע לפני שיצא מהדלת, והרים אצבע מזהירה. "דרקונים לעולם לא עוזבים בידיים ריקות!"
נועם הנהן, סגר את הדלת אחריו ומיהר במורד המדרגות.
בלילה, לפני השינה, הניח נועם את שן הדרקון תחת הכר שלו, כאילו עבור איזו פייה שתחליף אותה במטבע.
הוא עשה כמיטב יכולתו להישאר ער אך לבסוף נרדם, ושקע בחלומות על דרקונים שחורים שנאבקים בדינוזאורים לבנים, פוצעים זה את זה בשיני פגיונות, ועל פניה של אמו שזרחו דרך כל אלה.
"תראה".
נועם פתח את ידו, מגלה את לובן השן. הוא אמר ליוני בשיעור שיישאר בהפסקה בכיתה, וחיכה עד שכל שאר הילדים ייצאו החוצה.
"מה זה?" יוני שאל, גבותיו מתקמרות קמעה.
"מה אתה חושב שזה?" אמר נועם. "זאת שן של ד-"
"- דינוזאור?"
נועם הסמיק.
"כן, דינוזאור".
"ואו! מאיפה השגת את זה".
נועם סיפר לו על חוף הים, ועל הבור. יוני ביקש להחזיק את השן, ונועם נתן לו, לא לפני שהשביע אותו שייזהר איתה כאילו הייתה "רובוט ממש יקר. ועדין.". "אתה יודע של איזה דינוזאור זה?" שאל יוני.
נועם משך בכתפיו. הוא חשב לרגע, ואז רכן לעבר יוני.
"זאת לא באמת שן של דינוזאור" אמר נועם בלחש. "זאת שן של דרקון".
יוני חיכה שנועם יפרוץ בצחוק כדי שיוכל להצטרף בצחוק גם הוא, אבל הצחוק לא הגיע ונועם הביט בו ברצינות.
"מה, אתה דפוק?" אמר יוני לבסוף. "זאת לא שן של דרקון, אין דרקונים".
"כן זה כן!" התעקש נועם, "השכן שלי מר קלמן אמר לי, והוא מבין בדברים כאלה."
"אל תהיה תינוק אידיוט" אמר לו יוני, "נראה לי שהשכן שלך סתם מנסה לעבוד עלייך ואתה קונה את זה".
נועם הביט בשן. הוא סובב אותה בידו. איך יכול היה להיות טיפש כל-כך?
הוא הביט בילדים האחרים, שחזרו מפאת הצלצול לקראת השיעור הבא. הוא הרגיש, הוא ידע, שתהום רובצת בינו לבינם. הם לא יכולים להבין.
הם לא היו חושבים שמדובר בשן של דרקון, הם לא היו נופלים בפח.
שארית היום עברה עליו בשתיקה והוא ציפה וייחל לצלצול שייתן את אות הסיום ליום הלימודים אפילו יותר מבדרך כלל.
נועם צעד הביתה מהר, כאילו פחד שאם יעצור לרגע האדמה תבלע אותו יחד עם העצב והכעס והבושה.
למרות זאת, האריך את דרכו ועבר על גשר הירקון. הוא נעמד ליד המעקה והוציא את השן מתיקו. הוא הביט בה רגע ארוך, משך באפו והשליך אותה הרחק מעבר למעקה הגשר.
השן נחתה על המים ברעש חד, נצצה לרגע באור השמש ואז צללה ונעלמה בתוך המים העכורים.
הוא כמעט רץ את כל הדרך משם הביתה, לא מסוגל להישאר אפילו עוד רגע באוויר הרעיל ובשמש השורפת, מחפש מפלט בבית, והנה הוא כבר נכנס לחדר המדרגות ומטפס למעלה, והמפתח בדלת, והדלת נפתחת -
אבא עמד במטבח ושטף כלים. בועות סבון קטנות לפתו את ידו והוא אחז את הצלחת בחוזקה, כאילו פחד שתיפול.
הוא סובב את ראשו להביט לעבר בנו שעמד בפתח.
"היי מתוק". אמר אבא לנועם. "מה נשמע?"
דמעות גדולות צצו מעיניו של נועם וכשכבדו מכדי שיוכלו הריסים הקטנים לשאת אותם גלשו במסלולים רטובים במורד לחיו.
"מה קרה, מתוק? מה קרה?".
נועם בקושי החזיק עצמו, החל לדבר בשטף בעודו רץ אל אביו.
"קלמן אמר שזאת שן של דרקון אבל היא לא! אין דבר כזה דרקונים! זאת בטח אפילו לא שן של דינוזאור".
אבא עזב את הצלחות והסכו"ם בכיור וירד אל ברכיו, ואסף את נועם בזרועותיו הרטובות, עטף אותו בחיבוק גדול. נועם קבר את פניו בחולצתו של אביו, מבקש להתחפר פנימה.
"אני מתגעגע אליה…" אמר נועם מתוך בכי, "אני מתגעגע אליה כל-כך."
אבא ליטף את ראשו ואת גבו, עטף את צורתו המקופלת של בנו. "גם אני, מתוק." הוא אמר, "גם אני".
דמעות גדולות המשיכו לזרום מעיניו של נועם, דמעות של עצב ושל תסכול ושל הקלה, וכתמים רטובים פרחו על חולצתו של אבא.
לאחר שנרגע נועם התקלח ואכל חביתה שאבא הכין לו לארוחת ערב, הם ישבו וצפו בטלוויזיה בשקט, זה לצד זה. עיניו צרבו כל הזמן, כאילו איימו להתפרץ ונשארו לחות כל אותו הערב. לאחר שנכנס למיטה אבא ישב לידו זמן ארוך עד שנרדם, והדמעות שיבשו על לחייו השאירו שובל מלוח בלתי נראה.
באישון לילה האיר את נועם רעש חזק. הוא פקח את עיניו וראה שהחלון נפרץ ורוח חזקה נשבה אל תוך החדר.
ונועם שמע קול משק כנפיים גדולות, שהלך והתחזק, הלך ותעצם - עד שלפתע נדם. נועם שמע רחש עמום; הוא הרגיש אותו גם בגופו.
משהו היה על הגג.
הוא חיפש במהירות, בחושך, את נעלי הבית שלו, וכשמצא אותן מיהר לצאת מהדירה. הוא זכר הפעם, למרות שרק כרגע התעורר ולמרות שמיהר, לקחת מפתח.
כשיצא אל הגג, הוא כבר חיכה לו שם - גבוה כמו בניין; דרקון גדול ואצילי, כחול כמו הלילה ומנצנץ כמו הכוכבים.
הדרקון הביט בו בזוג עיניים אדומות ונועם הביט בו חזרה. הוא לא פחד.
הדרקון הושיט את ידו , פתוחה, כאילו מצפה לדבר מה.
נועם היסס.
"אין לי שן בשבילך" אמר לבסוף. "זרקתי אותה. אני מצטער".
ברק הבזיק בעיניים האדומות, ונדמה היה לנועם שהדרקון הרכין את ראשו, רק מעט.
הם עמדו אז בדממה, נועם והדרקון, עוד מספר רגעים.
"אין לי שום דבר לתת לך" אמר נועם.
הדרקון לא משך את ידו, פרושה כלפי השמיים, עדיין מצפה.
נועם משך בכתפיו, והדרקון רק המשיך להביט בעיניו.
ואז בלא אזהרה, בעדינות מופלאה, שלח הדרקון את כפתו המושטת, ושיקע שתי אצבעות בחזה של נועם, אבל לא היה שום כאב.
וכשהדרקון השיב את ידו הוא אחז בין שני טפרים רסיס שחור משחור, נוצץ כיהלום. הוא סגר את אצבעותיו, על טופריהן החדים, סביב הרסיס, והצמיד את כפתו הקמוצה לחזה מכוסה קשקשים.
או אז, החווה הדרקון בראשו מין קידה משונה, ובאבחת כנפיים אדירה אחת המריא אל שמי הלילה.
נועם הביט בצורתו המתרחקת של הדרקון, ועם כל משק של כנפיו הוא הרגיש קל יותר, שמח יותר, כאילו הייתה זו חתיכה של עצב שהוא נטל מליבו.
ובשעה שהדרקון נסק אל מעל לעננים ונעלם, הציצה דמעה אחת בודדת מתוך עינו של נועם והחליקה במורד לחיו, משקפת את כחול הלילה ואת זוהר הכוכבים.