Ицик Меир
Этот текст подготовил мой муж.
С его дедушкой, Ициком Меиром, я не знакома лично - так уж получилось.
Но об истории его жизни в нашей семье вспоминаем постоянно.
Прошу прощения у тех, кто не читает на иврите.
כ"ח בניסן תשע"א
היום ביום השואה והגבורה ברצוני לספר על סבא שלי זצ"ל - הרב איציק מאיר גלייזר.
סבי היה רב וראש קהילה של שטעטל גדול בשם קופל (כ-5,000 יהודים) שבמחוז פודוליה באוקראינה. היו לו שמונה ילדים שנולדו בתקופה מהפכנית בהיסטוריה שלנו. אחרי הפוגרומים של קישינב ופרוסקורוב פרצה מלה"ע ה-1, אח"כ התרחשה המהפכה הבולשוויקית ומיד אחרי זה - מלחמת אזרחים. היהודים סבלו מכל אחד מהצדדים שהשתתפו בדבר.
בתקופה הקצרה שבין 1919 ל-1920, כשבאוקראינה נשארו עדיין כוחות הצבא הגרמני, כחלק מהסכמי השלום שלאחר מלה"ע, הגרמנים השליטו סדר ובעקבות כך היהודים חשו מוגנים. כניסת הבולשוויקים לשלטון הביאה למצב של שוויון לאומים, מצד אחד, ומצד שני לאיסור מוחלט על אורח חיים יהודי - כולל סגירת בתי כנסת, חדרים ובתי ספר יהודיים וישיבות.
ילדיו הבכורים של סבי, בבה ומיכאל, הצטרפו לתנועה הציונית, כחלק מהכנה לקראת עלייה לארץ ישראל (ובעקבות כך ישבו בכלא זמן מה כאסירי ציון). בעלה של בבה, למשל, היה מפקד גדוד השומר הצעיר (ובעקבות כך הוצא להורג ללא משפט ע"י הנ.ק.ב.ד.). בן דודו מרדכי הצליח לעלות לא"י והיה אחד ממייסדי מושב כפר ויתקין. בן דוד נוסף, ישראל, היה בחור ישיבה וגויס ע"י הרב אברהם קוק לעלות ארצה ולסיים לימודים לתואר רב (ב-1946 הוא מונה לרב הראשי של העיר רמלה ונשאר בתפקיד זה למעלה מ-60 שנה. הרב ישראל גלזר נפטר ב- 2009). בתו רחל, שהייתה סטודנטית למתמטיקה באוניברסיטת קייב בשנות השלושים (לאחר הרעב הגדול), עזבה את לימודיה ונסעה למזרח הרחוק לבירוביג'אן על מנת לבנות חיים יהודיים "חדשים" (לפי "המלצתו" של סטאלין).
ביוני '41 פרצה המלחמה בבריה"מ וכבר באוגוסט הכוחות הנאציים הגיעו לקופל. באותו הזמן, חלק מבניו של סבי גויסו לחזית. סבי נשאר בקופל עם אשתו גיטל, ילדיו הצעירים (תאומים) בני ה-17 יוס'לה ופר'לה והקהילה שלו, מכיוון שהשלטון הרוסי לא הזכיר את רדיפת היהודים ע"י הנאצים וסבי החליט שהשלטון הגרמני יהיה עדיף על הבולשוויקי.
אך הנאצים הם לא אותם הגרמנים של שנות ה-20...
הם התחילו לעשות "סדר חדש" - הכריחו את היהודים ללבוש טלאי של מגן דוד צהוב, שלחו אותם לעבודות כפייה, אסרו עליהם כל התארגנות או התקהלות. קהילת קופל (מאלו שנשארו בשטעטל, רובם היו נשים, זקנים וילדים) החליטה להסתיר את סבי, כראש הקהילה, ביער. בקיץ '42 לאחר שקיבלו פקודה לבצע אקציות, הנאצים החלו לרכז את כל היהודים על מנת לשלחם למחנות השמדה. אז הם דרשו מיהודי קופל להסגיר את רב הקהילה. אף אחד מהם לא הלשין על מקום המצאו. בעקבות כך, הנאצים לקחו 50 מיהודי הקהילה כבני ערובה ואמרו שיהרגו את כולם אם הם לא יסגירו את הרב. סבי קיבל את השמועה הזו והחליט להסגיר את עצמו, יחד עם בני משפחתו למען הצלת בני הערובה.
הסוף היה מזעזע.
בערב ראש השנה ב- 1942, הנאצים הפרידו את כל בני קהילת קופל לגברים, ולנשים וילדים. את הגברים סגרו במועדון בכיכר הראשית, מול פסל של לנין, ושרפו אותם למוות. את הנשים והילדים הוליכו לתחנת רכבת, מרחק של כ-60 ק"מ, על מנת לשלוח אותם למחנות השמדה. אבל בסוף החליטו להרוג אותם במקום, ע"י ירי לבורות. וכך הושמדה ונעלמה כל קהילת יהודי קופל.
הפרטים הללו גיליתי דרך כתבה בעיתון בארץ - ראיון עם מישהי ששמעה עדות מאוקראינים מקומיים.
אבל החיים המשיכו.
דודי מיכאל סיים את המלחמה ב- '45 בתפקיד מ"פ מודיעין שדה. הוא היה נכה מלחמה.
דודי לייב היה חשמלאי מטוסים בחיל האוויר במהלך כל שנות המלחמה. הוא היה אחרון הילדים של סבי הרב איציק מאיר גלייזר זצ"ל שעלה ארצה. נפטר בגיל 80, קבור בישראל.
אבי, זלמן, ב- '42 גויס כרופא צבאי (מיד אחרי סיום לימודים באוניברסיטה) בקרב על סטלינגרד ועם החזית שחרר את ריגה, לטביה.
אחי, יוסף, נקרא על שם דודנו יוס'לה שנספה. כיום, דוקטור לפיזיקה וחוקר מדע בטכניון. בנו, סרן במיל' בחיל האוויר ומהנדס פיתוח בחברת "רפאל". לפני שנתיים נולד לו בן - תום גלייזר.
בני, אלכסנדר, היום ראש קבוצת מפתחי GIS בחברת טלדור, שפיתחה את הפורטל הלאומי הגיאוגרפי עבור מפ"י.
לסבי ולילדיו שנספו בשואה אין קבר ואפילו אין מקום לזכרם בקופל, מקום הולדתם.
ביקשתי מרב בחדרה אישור להוסיף על מצבתו של דוד לייב את שמם של סבי איציק מאיר, סבתה גיטל, דוד יוס'לה ודודה פר'לה.
יהי זכרם ברוך
С его дедушкой, Ициком Меиром, я не знакома лично - так уж получилось.
Но об истории его жизни в нашей семье вспоминаем постоянно.
Прошу прощения у тех, кто не читает на иврите.
כ"ח בניסן תשע"א
היום ביום השואה והגבורה ברצוני לספר על סבא שלי זצ"ל - הרב איציק מאיר גלייזר.
סבי היה רב וראש קהילה של שטעטל גדול בשם קופל (כ-5,000 יהודים) שבמחוז פודוליה באוקראינה. היו לו שמונה ילדים שנולדו בתקופה מהפכנית בהיסטוריה שלנו. אחרי הפוגרומים של קישינב ופרוסקורוב פרצה מלה"ע ה-1, אח"כ התרחשה המהפכה הבולשוויקית ומיד אחרי זה - מלחמת אזרחים. היהודים סבלו מכל אחד מהצדדים שהשתתפו בדבר.
בתקופה הקצרה שבין 1919 ל-1920, כשבאוקראינה נשארו עדיין כוחות הצבא הגרמני, כחלק מהסכמי השלום שלאחר מלה"ע, הגרמנים השליטו סדר ובעקבות כך היהודים חשו מוגנים. כניסת הבולשוויקים לשלטון הביאה למצב של שוויון לאומים, מצד אחד, ומצד שני לאיסור מוחלט על אורח חיים יהודי - כולל סגירת בתי כנסת, חדרים ובתי ספר יהודיים וישיבות.
ילדיו הבכורים של סבי, בבה ומיכאל, הצטרפו לתנועה הציונית, כחלק מהכנה לקראת עלייה לארץ ישראל (ובעקבות כך ישבו בכלא זמן מה כאסירי ציון). בעלה של בבה, למשל, היה מפקד גדוד השומר הצעיר (ובעקבות כך הוצא להורג ללא משפט ע"י הנ.ק.ב.ד.). בן דודו מרדכי הצליח לעלות לא"י והיה אחד ממייסדי מושב כפר ויתקין. בן דוד נוסף, ישראל, היה בחור ישיבה וגויס ע"י הרב אברהם קוק לעלות ארצה ולסיים לימודים לתואר רב (ב-1946 הוא מונה לרב הראשי של העיר רמלה ונשאר בתפקיד זה למעלה מ-60 שנה. הרב ישראל גלזר נפטר ב- 2009). בתו רחל, שהייתה סטודנטית למתמטיקה באוניברסיטת קייב בשנות השלושים (לאחר הרעב הגדול), עזבה את לימודיה ונסעה למזרח הרחוק לבירוביג'אן על מנת לבנות חיים יהודיים "חדשים" (לפי "המלצתו" של סטאלין).
ביוני '41 פרצה המלחמה בבריה"מ וכבר באוגוסט הכוחות הנאציים הגיעו לקופל. באותו הזמן, חלק מבניו של סבי גויסו לחזית. סבי נשאר בקופל עם אשתו גיטל, ילדיו הצעירים (תאומים) בני ה-17 יוס'לה ופר'לה והקהילה שלו, מכיוון שהשלטון הרוסי לא הזכיר את רדיפת היהודים ע"י הנאצים וסבי החליט שהשלטון הגרמני יהיה עדיף על הבולשוויקי.
אך הנאצים הם לא אותם הגרמנים של שנות ה-20...
הם התחילו לעשות "סדר חדש" - הכריחו את היהודים ללבוש טלאי של מגן דוד צהוב, שלחו אותם לעבודות כפייה, אסרו עליהם כל התארגנות או התקהלות. קהילת קופל (מאלו שנשארו בשטעטל, רובם היו נשים, זקנים וילדים) החליטה להסתיר את סבי, כראש הקהילה, ביער. בקיץ '42 לאחר שקיבלו פקודה לבצע אקציות, הנאצים החלו לרכז את כל היהודים על מנת לשלחם למחנות השמדה. אז הם דרשו מיהודי קופל להסגיר את רב הקהילה. אף אחד מהם לא הלשין על מקום המצאו. בעקבות כך, הנאצים לקחו 50 מיהודי הקהילה כבני ערובה ואמרו שיהרגו את כולם אם הם לא יסגירו את הרב. סבי קיבל את השמועה הזו והחליט להסגיר את עצמו, יחד עם בני משפחתו למען הצלת בני הערובה.
הסוף היה מזעזע.
בערב ראש השנה ב- 1942, הנאצים הפרידו את כל בני קהילת קופל לגברים, ולנשים וילדים. את הגברים סגרו במועדון בכיכר הראשית, מול פסל של לנין, ושרפו אותם למוות. את הנשים והילדים הוליכו לתחנת רכבת, מרחק של כ-60 ק"מ, על מנת לשלוח אותם למחנות השמדה. אבל בסוף החליטו להרוג אותם במקום, ע"י ירי לבורות. וכך הושמדה ונעלמה כל קהילת יהודי קופל.
הפרטים הללו גיליתי דרך כתבה בעיתון בארץ - ראיון עם מישהי ששמעה עדות מאוקראינים מקומיים.
אבל החיים המשיכו.
דודי מיכאל סיים את המלחמה ב- '45 בתפקיד מ"פ מודיעין שדה. הוא היה נכה מלחמה.
דודי לייב היה חשמלאי מטוסים בחיל האוויר במהלך כל שנות המלחמה. הוא היה אחרון הילדים של סבי הרב איציק מאיר גלייזר זצ"ל שעלה ארצה. נפטר בגיל 80, קבור בישראל.
אבי, זלמן, ב- '42 גויס כרופא צבאי (מיד אחרי סיום לימודים באוניברסיטה) בקרב על סטלינגרד ועם החזית שחרר את ריגה, לטביה.
אחי, יוסף, נקרא על שם דודנו יוס'לה שנספה. כיום, דוקטור לפיזיקה וחוקר מדע בטכניון. בנו, סרן במיל' בחיל האוויר ומהנדס פיתוח בחברת "רפאל". לפני שנתיים נולד לו בן - תום גלייזר.
בני, אלכסנדר, היום ראש קבוצת מפתחי GIS בחברת טלדור, שפיתחה את הפורטל הלאומי הגיאוגרפי עבור מפ"י.
לסבי ולילדיו שנספו בשואה אין קבר ואפילו אין מקום לזכרם בקופל, מקום הולדתם.
ביקשתי מרב בחדרה אישור להוסיף על מצבתו של דוד לייב את שמם של סבי איציק מאיר, סבתה גיטל, דוד יוס'לה ודודה פר'לה.
יהי זכרם ברוך