חברים והמלחמה
המצב הפוליטי הנוכחי מכריח אותי למתוח את יכולת האמפתיה שלי די הרבה. יש לי חברים בעלי מגוון די רחב של עמדות פוליטיות. אני משתדלת שלא להתווכח על זה עם אנשים. או בכלל להכנס לנושא. אין טעם. אני מנסה להיות אמפתית לגבי עמדות של אנשים. אני משקיעה את האנרגיה ואת הלב בלשים בצד את זה שבא לי לצרוח "איך אתם יכולים להגיד כזה דבר, ולמה לעזאזל אתם אומרים אותו לי?!", ולהבין ממקום אמפתי למה אנשים חושבים ומרגישים ככה. ואני באמת מבינה. אין פתרון טוב במצב הזה, כמו שהוא עכשיו.
אבל לרוב אנשים אחרים לא עוצרים לרגע לחשוב שיתכן שהעמדה שלי *קיימת*. אני מקבלת רושם שהרבה אנשים מהמיינסטרים חושבים כהנחת יסוד שכולם מסכימים איתם.
זו תפיסה כל כך זרה לי, שלקח לי זמן להבין מה קורה שם.
ממרר לי, להצטרך לשמוע כל הזמן מאנשים סביבי שחושבים שדעתם היא היחידה שנכונה והיחידה שבכלל אפשרית.
קשה לי לשבת בתוך שיחות שבהן מובן מאליו שכולם מסכימים לגבי הנושאים האלה.
זה פשוט מוחק אותי. הרי אני שם, אני קיימת, ואני חושבת אחרת...
וזה לא יחס הגיוני מחברים.
זה שאנשים לא מדמיינים שאולי אני חושבת אחרת מהם, ושמותר לי, ולא מבינים שממש קשה עכשיו בחברה בישראל למי שלא מסכים עם כל צעד של הממשלה - דורך לי על ערך של כבוד והבנה *הדדיים*.
לפחות עם חברים.
אבל לרוב אנשים אחרים לא עוצרים לרגע לחשוב שיתכן שהעמדה שלי *קיימת*. אני מקבלת רושם שהרבה אנשים מהמיינסטרים חושבים כהנחת יסוד שכולם מסכימים איתם.
זו תפיסה כל כך זרה לי, שלקח לי זמן להבין מה קורה שם.
ממרר לי, להצטרך לשמוע כל הזמן מאנשים סביבי שחושבים שדעתם היא היחידה שנכונה והיחידה שבכלל אפשרית.
קשה לי לשבת בתוך שיחות שבהן מובן מאליו שכולם מסכימים לגבי הנושאים האלה.
זה פשוט מוחק אותי. הרי אני שם, אני קיימת, ואני חושבת אחרת...
וזה לא יחס הגיוני מחברים.
זה שאנשים לא מדמיינים שאולי אני חושבת אחרת מהם, ושמותר לי, ולא מבינים שממש קשה עכשיו בחברה בישראל למי שלא מסכים עם כל צעד של הממשלה - דורך לי על ערך של כבוד והבנה *הדדיים*.
לפחות עם חברים.