בחזרה לשגרה
חזרה לעבודה.
אני לא מספרת לאף אחד למה לא הייתי בעבודה ביום חמישי,
וזה מוזר לראות את הכל מתנהל כרגיל כשאני יודעת עכשיו, לא, אני מודעת יותר עכשיו לכך שאיפהשהו בודאי קורים דברים נוראיים.
זוועות קורות כל יום בעולם הזה, ובמדינה הזאת.
אני מנסה לחזור לשגרה בעצמי, אבל משהו בי עוד נאחז בזה, ושומר את כל הסיפור בתוכי כעומד להתפרץ
אני מרגישה שלא למדתי ממנו את מה שהייתי צריכה.
התקשרתי אמנם למרכז לסיוע נפגעות אונס, כדי להתנדב אצלם, אבל היא אמרה שהן לא צריכות מתנדבות עכשיו.
אני יכולה בקלות לחזור להתעלם ולחיות בבועת הפנטזיה הקטנה שלי שבה כל האנשים טובים ביסודם,
ואף אחד לא יוכל לחשוב אפילו על לפגוע בילדה בת 14.
אני מנסה לקרוא את האלה לעזרתי. היא ממלאה אותי באור זהוב ואולי ורדרד וגורמת לי להרגיש אלוהית.
ובתוך האור הזה, ליד מקלעת השמש, יש בלון של מועקה שחורה.
אפרת מתה. טוב לה עכשיו. היא לא צריכה את עזרתי יותר.
מי כן צריך?
בנות אחרות. ילדים.
יש הרבה מוכים ונפגעים בעולם.
...
אני לא רוצה לדעת את זה. לשמוע את הסיפורים שלהם מקרוב.
אני לא בטוחה שאוכל להכיל את הכל.
יותר מדי אמפתיה יש לי
אני עדיין כואבת את הכאב הגדול של אפרת כאילו בדיעבד,
כדי להרגיש קצת איך היא הרגישה כל חייה.
לא רוצה.
די.
עוד מעט אחליט מה המעשה שאני רוצה לעשות,
או מה המסקנה שלמדתי מהסיפור הזה,
ואז אתן לו לשקוע בתהום שיכחה מתוק
וארגע סופסוף,
אני מקווה
שאלה היפוטתית לקוראים:
מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שידידה שלכם מהתיכון הייתה קורבן לאונס אכזרי בילדותה והשבוע התאבדה בגלל זה?
ועדיין - העולם קסום
Blessed Be.