שוב המבט ההוא
ביום חמישי הייתה איזה שיחה בעבודה, שבמהלכה ציטטתי את הכלל ההלכתי לגבי חמץ ("לא ייראה ולא יימצא"), ובתמורה זכיתי בין השאר למבט של הפתעה. הפעם הוא בא ממישהי חדשה יחסית שעובדת אתנו, אישה צעירה דתייה שהופתעה לשמוע את הציטוט ממי שהיא מכירה כאדם חילוני ובן קיבוץ. זו לא הפעם הראשונה שאני זוכה למבט ההפתעה הזה, שתי הפעמים הזכורות לי ביותר הן ממרצה שלי באוניברסיטה (ככשאלתי אם יש באסלאם דיון מקביל לדיון של "תנורו של עכנאי") וממי שערך לי ריאיון קבלה לפני שהתחלתי ללמוד בבית המדרש של התנועה ליהדות מתקדמת (כשהוכחתי לו שלא רק שאני מסוגל להתמצא בדף גמרא אלא גם מסוגל לקרוא כתב רש"י, כשהספר מפנה אליו ולא אליי). המבטים האלה כבר לא מפתיעים אותי, אבל הם גורמים לי לאכזבה מפעם לפעם.
הם לא מפתיעים אותי כי הסכנתי כבר עם זה שאני יוצא דופן בידע שלי במקורות היהודיים (ואולי גם באהבה שלי אליהם?) ביחס לרוב האנשים מרע דומה. אבל הם מאכזבים אותי כי הם יוצאים מנקודת הנחה של בורות וניכור. ההפתעה הזו נובעת מכך שלא מצפים מאדם "חילוני" שיכיר את המקורות של תרבותו, וזה מעציב אותי שוב ושוב. "העגלה הריקה" שדתיים אוהבים עליה היא הנחת יסוד שכולה שלהם - כאשר הם מניחים מראש מה צריך להיות תוכן העגלה ומניחים מראש שאיש פרט להם לא מכיר את התוכן הזה. שלא לדבר על אלה מהם שמניחים שלאיש אין זכות לאותו תוכן חוץ מלהם. לשמחתי רוב האנשים הדתיים שאני מכיר אינם כאלה, אבל גם בקרבם (כמו אותה אישה מהעבודה) הנחת היסוד הלא-מודעת הזו קיימת.
היום ערב פסח, ובעוד כמה שעות אני אצא ל"סדר" שבו ככל הנראה הקריאה בהגדה תהיה מינימלית (אם תהיה). ההגדה אינה טקסט מקודש, נוספו לו ונגרעו ממנו חלקים במשך מאות שנים. המצווה העיקרית של ליל הסדר (היום משאין מקדש ואי-אפשר להקריב את קרבן הפסח) היא לספר ביציאת מצרים. כל עוד נוכל להזכיר לעצמנו בערב זה שחירות היא זכות בסיסית של כל אדם ויש אנשים בעולם שאינם נהנים ממנה - דיינו. ["דיינו" דרך אגב, הוא טקסט מסביבות המאה ה-10. רס"ג אומר שמי שרוצים להאריך את הסדר, מעבר לדרישות המינימליות, יכולים להוסיף אותו להגדה.]
חג חירות שמח.