כמה צלילים. בסדר כרונולוגי
ביום חמישי שעבר, בדרך חזרה מהעבודה, מכיכר המלך אלברט שנתלתה על הקיר, צועדת בכיכר האמיתית. בפרונטו יושב מישהו ושר בפּוּם פּוּם פּוּם שורה אחת מ-By this River של בריאן אינו, ועושה אותי שמחה.
ליאורה יצחק והברירה הטבעית. תופסים אותנו בחנייה, בחזרה משייח ג'ראח. שישי בערב, שמונים ושמונה, שם, כאן ובכל מקום, בשעות הכי טובות של תל אביב. האוטו חונה. היא מלהטטת. אנחנו לא זזים. הלב מתרחב.
שלושה-עשר ילדי מועדונית פלורנטין, (חכמים ומתוקים ונלהבים), רגע לפני שאנחנו מכינים יחד ערוגה, נתפסים למילה כלשהי שאמרתי (אולי "חיטה"?), עומדים על פרח הבטון, ופוצחים בשירת איזה שיר שבועות חדש (מה קרה לשירים הישנים?), קומפלט עם ההעמדה.
במונית הבוקר - 20 דקות של סינתיסייזר, סקסופון וצווחות מהונדסות. מיטב שירי יום הזיכרון במיקס אנא-המתן-ותיענה-לפי-התור מתמשך. אחרי כלניות, אחי הצעיר יהודה ושיר הרעות, אני מעיפה מבט במונה. הנהג מפרש לא נכון את המבט (או שאני, כהרגלי, לא מסתירה כל כך טוב), תוהה בקול רם על מה אני חושבת, מגביר עוד יותר ומצטרף בהמהומי באב-אל-וואד כשהוא שועט באיילון.
(ואולי הייתי יכולה לעצור אחרי הפּוּם-פּוּם-פּוּם. הוא הספיק כדי להזכיר לי את מה שחשוב. ככל הנראה הספיק כדי להחזיר אותי לכאן)