דפוס ודפוסים
לכתוב על ריח אני לא יודעת.
אולי צריכה, כמעשה פֶּרֶק ורושמי רשימות-רשמים-מרשמים מרשימים נוספים, לנהל מעקב אחר ריחות ומשבים קלים שמזכירים לי. כי הקו המחבר בין הריח לדמעות הוא קצר וישר. ותמיד ישנו המשהו-הזה-בגרון שמִתְצְפרדע לו לנוכח שאיפות קלות של ריח דיו ומכונות, או אבק וקרטונים, וקצה-קצהו של ניחוח כבר מנסטלג אותי.
לפני כמה שבועות, בשופינג טרום-חג עם אמא, בקומת החניון העילי של איזה בית מציאות בדרום העיר, בחיפושים אחרי ארנק ורבע שעה להרוג כשהתופר מקצר ומטליא, אני עצרתי להתבונן בגגות ובים, היא חיכתה לי, ולפתע היה "ריח של דפוס", שאינני יודעת לפרוט לפרטיו אבל יכולה לזהות מייד, על אף שהפעם האחרונה שהרחתי אותו הייתה לפני יותר מחמש-עשרה שנה. ואמרתי שזה הריח, והיא נשמה אותו עמוק וזיהתה. וגמענו.
והיום מצאתי את עצמי יורדת שוב במאז"ה, אחרי שאיזו פגישת עבודה הוּברזה במפתיע, חשבתי לרכוש לֶמוֹן קֶרד בנחמני (נגמר. יביאו עוד) ולהציץ שוב במכירה העם-עובדית. ומשהו שלא התבהר לי עד הסוף אבל גירד בקצות האצבעות ובקצה הלשון אתמול הובהר היום - והוא הגעגוע העמוק למחסנים שכאלה, וכל מה שאותו געגוע מאחסן ומארכב: זיכרון הארכיון של פעם על אבקו ואוצרותיו ופוטנציאל ההיקסמות והכישוף שבו, ופנטזיות "האריה, המכשפה וארון הספרים", וזיכרון החנות על מדפיה וארגזיה ודפדופיה, לוחות העץ (שכיום אני צדה ברחובות בשביל להקיף ערימות קומפוסט), הגליונות הגדולים עם סימני הצבע שמשמשים לעטיפה (או לקשקוש, או לקיפולי אוריגמי, או למגזרות או למשחק במכונת ההדבקה המפוספסת). כל פרט ופרט מזכיר איזה שמץ מנוף הילדוּת.
ואולי בזה העניין.
גם לסיים רשומות אני לא יודעת.