דברים שלא אתגעגע אליהם.
לרגל מעבר הדירה המובטח, אי שם באוקטובר הרחוק, ועזיבתי את המעונות לתמיד לקראת סוף אוגוסט, הרי אני מאשרת בזאת לעצמי לקטר.
דבר שלא אתגעגע אליהם:
השכמות מעצבנות מהשותפה
הצורך להיות שקטה כשאני חוזרת מאוחר והיא ישנה
העובדה שהיא לא חשה בצורך הזה ומשאירה את הדלת פתוחה
והאור נכנס פנימה
והמוזיקה הערבית האין סופית לאורך כל שעות היום והלילה נכנסת גם היא
ובכלל מוזיקה ערבית של מעונות זה לא כזה אחר ממוזיקה מזרחית, ולהלן מבאס לי את הצורה
העובדה שאני מפחדת לגעת בקירות במקלחת
שצריך להסתובב בכל מקום עם איזה סוג של חוצץ בינך לבין המציאות, או סתם בינך לרצפה
כשאני מרגישה שיהיה זה הוגן להתריע את השותפה כל פעם שמישהו רוצה לבוא
כשאותו מישהו בא, להרגיש רע על הקלסטרופוביה שהוא צריך לשהות בה
העובדה שהשותפה לא מרגישה צורך לבצע את ההתרעה הנ"ל
כשמישהו של השותפה שם את התיקים שלו על המיטה שלי
כשהיא שעות על שעות מול הכיור מסדרת את השיער. אשרי שאין לי תלתלים.
כשהכיור נהיה מגעיל מזה.
כשהכל מגעיל כל כך בכל מקרה שזה לא כזה משנה.
החרקים
שכשהחרקים הולכים, עדיין ממשיכים לפחד מהם
חוסר האוויר המשווע
החום האפי בקיץ. הקור האפי בחורף.
העובדה שבקיץ, אין ברירה מלבד לישון עם מאוורר מכוון אלייך. אני שונאת לישון עם מאוורר.
מוף.