שכחו אותי בבית
חוזר לו הדוד מעוד יום עבודה קשה במִכרה, מחזיק בידיו שקית מהמכולת, פותח את דלת ביתו ומיד, בחושיו החדים, מרגיש שמשהו בדירה אינו כתמול שלשום. ניחוח עז ולא צפוי של לימון מכה בו, וכל האורות כבויים, ומערכת הסטראו מהמהמת איזה ואלס של שטראוס, וכל הרמזים האלה אינם מספיקים לו, לדוד, הצונח בעייפות על כסא המחשב שלו רק על מנת לגלות שהנ"ל כבר אינו שם, ליפול אל הרצפה, להמנע בדוחק משבירת המפרקת ולהבין סוף סוף: העוזרת ביקרה כאן היום.
מלא חשש מתגלית זו האחרונה, ודואב מעט בחלקו האחורי, מהדס לו הדוד בכבדות אל עבר המטבח, מתוך מחשבה תמימה לחטוף משהו לארוחת הערב. במקרר, כמובן, אין דבר מלבד חרדל דיז'ון, קטשופ אחד שזוכר היטב את כהונת הנשיא בוש - ואין לדעת אם היה זה הראשון או השני שבהם, עגבניה עגומה אחת וכבל RCA סטראו שנשמר שם ליום סגריר. כיוון שכך, הוא מחפש אחר תפוחי האדמה שקנה כמה ימים לפני כן. במקום שבו הניח אותם - על השיש - אין דבר. הדוד, בהיותו טיפוס חיובי, מתברך בכך שלפחות השיש עצמו נשאר במקומו. לאחר חיפוש קצר והפעלת כמה היקשים לוגיים פשוטים הוא מצליח לאתר את התפודים האבודים בתוך מגירה שעד אז היה סבור ש-א. מכילה כלי מטבח שאת שימושם לא ידע מעולם, שאריות מאקסית בשלנית, ו-ב. תקועה במקומה ללא יכולת לצאת. שמח וטוב לב הוא משליך את תפוחי האדמה אל תוך תנור המיקרוגל, לוחץ על כמה כפתורים בסדר אקראי ורק דקה לאחר מכן מבחין, בעקבות השקט החשוד השורר במטבח, שהמכשיר כלל לא מחובר לחשמל. זאת, כך הוא מגלה מיד לאחר מכן, כיוון שהכבל המאריך נותק, נשלף, נוקה, צוחצח וגולגל, וכעת הוא מוכן להיות חלק מציוד הקרב של כל טכנאי בחיל הקשר של הצבא האדום בואך אוקטובר 1944. כמה תרגילי אקרובטיקה לאחר מכן הכבל כבר פרוש ומחובר למקומו והמיקרו משמיע חרחור עליז המבשר על בואה הקרב של אותה תזונה אשר, מחוסר תיאור טוב יותר, תכונה "ארוחת הערב".
הדוד, המחרחר בעליזות גם הוא, תר אחר שאר המצרכים הדרושים לאירוע החגיגי: מזלג, מגבת (כדי לבודד את ידו הענוגה מחום תפוחי האדמה) ומלח. הדוד אוהב מאד מלח, ומחזיק מלחיה בכל אחד מחדרי הבית.
אללי, לא עוד.
במקום בו עמדה המלחיה במטבח - על השיש - אין דבר. המקום בו עמדה מלחיית חדר העבודה מאוכלס כעת במחזיק עטים שהדוד מעולם לא ידע שיש לו. במקום בו עמדה מלחיית הסלון יש ספר של ניטשה. הדוד היה שמח להתעמק במשמעותו הפילוסופית של הדבר, אלא שבטנו מקרקרת ומלח אין. כיוון שכך נאלץ הדוד לנקוט אמצעי חירום: הוא נכנס אל האולפן ושולף, מאחורי מוניטור שמאל, את מלחיית החירום.
לאחר שאכל הוא מחזיר את המלחיה למקומה ומשאיר לעצמו תזכורת ביומן: לקנות חמש מלחיות.
לאחר כל המאמץ הגופני והאינטלקטואלי הזה, הדוד מרגיש שמגיעה לו מקלחת טובה. משהו נראה לו מוזר מעט במקלחת, אבל רק אחרי שהמתין למים החמים ונכנס פנימה ושטף את עצמו יפה יפה הוא מגלה שאין שם כל סימן, ולו הקלוש ביותר, לסבון. על המדף מול המראה מסודרים לתפארת, ממוינים לפי גודלם, קרמים ותכשירים שהדוד יכול להשבע שאינם שלו. הדבר המוכר ביותר בכל המקלחת הוא מכונת התספורת שבה הוא משתמש כדי לגלח את זקנו, וגם זו נראית זרה משהו, לאחר שניקו אותה מכל השיערות. הדוד יוצא מהאמבטיה ומתחיל, נוטף מים על כל סביבותיו, לחטט בכל המדפים ולפתוח את כל המגירות.
הוא לא מוצא סבון, אלא רק שמפו ישן. מתוך אומץ לב, מוסר גבוה וחוסר ברירה הוא משתמש בו. לאחר מכן הוא שוטף את עצמו זמן רב בהרבה מהרגיל, כדי לוודא שאפילו מעט מהחומר לא נדבק אליו. הוא זורק את השפופרת לפח, ואז עולה בדעתו שאולי העוזרת החביאה את הסבון בארון הכלים. הוא פותח את דלת הארון.
אין שם סבון.
יש שם חמש מלחיות.
Originally published at דמות בדיונית ומעלליה. Please leave any comments there.