לא רוצה ולא רוצה (ילדים)
אתמול דיברתי עם ידידה ושמעתי סיפור שהעלה בי את חמתי להשחית. היא סיפרה לי על שיחה שניהלה עם רופא הנשים שלה, ששאל אותה אם היא רוצה ילדים ולמה - כיוון שהיא רוצה - היא לא הולכת ועושה אחד. כשאמרה שאין לה אמצעים, הוא ענה, "אין בעיה - תמצאי מישהו, תתחתנו, תעשו ילד ואחרי שנה תתגרשי ממנו. כולן עושות את זה היום."
אני אמנם מקווה שאחוז העושות את זה היום נמוך משהו מ"כולן", אבל עדיין מדובר ברעיון מחריד. אני מתפלץ גם ממקרים פשוטים יותר, גניבת זרע "סתם", ולא מסוגל להבין איך אשה יכולה להרוס חיים של שני אנשים אחרים - של הגבר ושל הילד - רק בגלל הרצון האנוכי לילד ויהי מה. אבל דבר כזה - תכנון מראש בדם קר של מערכת יחסים, חתונה, היכרות של המשפחות, ושבירה מכוונת של כל זה, רק כדי שיהיה מי שיממן את גידול הילד - זה פשוט מבעית. זו רמאות איומה, נוכלות שאין כדוגמתה, והעובדה שהגבר המעורב תמים או טיפש מספיק על מנת לשתף פעולה אינה מורידה דבר מאשמתה של האשה.
נשים כאלה - כאלה שעושות ילד למרות אי הסכמת הגבר המעורב - הן מפלצות, חד וחלק. את רוצה ילד? מצאי מישהו שבאמת רוצה לעשות ילד, ולעשות את זה איתך, או לכי לבנק הזרע. או - ואני יודע שזה פתרון לא מקובל בחברה הישראלית הברברית - תתאפקי. לא כל דבר שרוצים מקבלים, וכפי שכותרות העיתונים מספרות לנו מפעם לפעם, לא לכל דבר שמקבלים - ראויים.
בכלל, לא כל אדם חייב לעשות ילד, גם אם זו במקרה הנורמה כאן. יותר מדי פעמים אני שומע על סיבותיהם הנשגבות של אנשים להכנס להריון: כי כולם עושים את זה, כי אני רוצה שמישהו ידאג לי לעת זקנה, כי ההורים לוחצים ורוצים נכד (ובגרסה המקאברית: אבא/אמא עומדים למות אז חייבים למהר ולהוליד כדי שלפחות יראו את הנכד), כי זה יהדק את הקשר הזוגי שלנו, כי צריך לשפר את המאזן הדמוגרפי, כי מה כבר יש לי לעשות בחיים חוץ מזה. אכן, סיבות משובחות מאין כמותן: אני רוצה משרת או סמל סטטוס או צעצוע שיפיג את השעמום. יופי. רק פעם אחת שמעתי סיבה טובה באמת, ממישהו שאמר: אני רוצה שיהיה לי למי לתת את כל מה שיש לי לתת.
אבל כל זה לא מעניין אף אחד. אם יש לך ילד, או שאתה רוצה ילד, לא חשוב מאיזו סיבה, סימן שאתה בסדר, אחד משלנו. ואם לא? אם לא, כנראה שמשהו לא בסדר אצלך. סוטה.
אני לא רוצה ילדים. לא בא לי. לא מתחשק לי. אני לא חולם בלילה על איך יראו הילדים שלי, אני לא מתפעל מילדים של אחרים ורוצה גם, על שאיפות הנכדים של ההורים שלי אני לא שם דג מת, אם ארצה משרת לעת זקנה פשוט אשלם למישהו, המאזן הדמוגרפי יכול לחפש את החברים שלו, ואם אני בזוגיות שצריכה ילד כדי להדק אותה, הרי שעדיף לזרוק את הקשר לפח ולהתחיל מחדש. לא, אני מעדיף להיות חופשי ומאושר, בלי העול הנפשי והכלכלי הכרוך בילד, בלי האחריות העצומה הזו. כולם אומרים לי שאני לא מבין, שברגע שנולד ילדך הראשון חייך משתנים. אני יודע את זה, אבל החיים שלי ממש בסדר כרגע, ואני לא מעוניין שהם ישתנו. לא בכיוון הזה, בכל אופן. טוב לי ככה.
הסביבה, כמובן, לא רואה זאת כך. מבחינת הסביבה אני שמוק אנוכי - אני חושב רק על עצמי. נכון מאד, ולכן אני לא צריך להביא ילד. מה הבעיה שלכם עם זה? למה אכפת כל כך לאנשים אם אני מביא ילד או לא? למה אדם שלא רוצה ילדים נתפס כאִיום? הרי סביר להניח שהפוסט הזה יגרור תגובה זועמת או שתיים, מאנשים שקדושת הילודה חשובה להם יותר מההגיון הבריא, או שיראו במה שכתבתי רק לעג למי שכבר הוליד (וזו, למי שלא הבין, ממש לא הכוונה). מה קשה כל כך להבנה כאן? על מה סוערות הרוחות? הרי לא אסרתי על מישהו לעשות ילדים (ומי אני שאאסור?), רק הסברתי שאני לא רוצה, זה הכל. אני לא רוצה - וזהו.
טוב, די, פרקתי.
Originally published at דמות בדיונית ומעלליה. Please leave any comments there.