איומו המוסווה בקושי של משורר מתוסכל מהדור הישן
חברים, חברות, התכנסנו היום,
כדי לדון בנושא הנורא, האיום,
שמעיב על תקומת המדינה כבר שנים,
והופך את חיינו קשים ומעונים.
מדובר בשירה העברית, רבותי,
שתוכנה מצער כבר מזמן, עד מתי?
וליתר דיוק ברבים הסבורים
שיכולת להם בכתיבה של שירים.
אך כעת נעסוק רק בנטל אחד,
מבין כל הכשלים הוא מרגיז במיוחד,
לא בתוכן נדון, כי אם באריזה,
בקיצור, בעיית הבעיות - חריזה!
ידידים יקרים, כאן הכלל די פשוט,
הברה אחרונה לא זהה? אין רשות!
בלעדיה, אויה, אין על מה לדבר,
ושירה מחורזת כך לא תתחבר.
דעו כי גם אם דומים הם, צלילי הסיום,
כשאין שם זהות לחרוז אין קיום!
כך, "חרוז ותפוז" לא ישכונו יחדיו,
ו"עצוב" ו"עלוב" רק ירפו את ידיו,
של קורא מיומן שאוהב חריזה,
מדויקת, יפה (לא רזה או פזיזה,
או זועקת "הצילו! אני כה גזוזה!") -
רק כזו שמוצאת בנפשו אחיזה.
ואם אין לכם כוח לבדוק כל מילה,
להשוות הברות ולמצוא כל עילה,
לסלק כל אחת שאינה מתאימה,
לחרוק בשיניים, לבכות בחימה -
אז אציע בכל הצניעות, חברים,
לוותר כבר מראש ולחסוך בִּרבורים.
כך תוכלו להמשיך ולכתוב הגיגים,
ואני לא אזרוק גופתכם לדגים!
(ובפעם אחרת נדון עוד, חיש קל,
במומכם האיום השני - המשקל.)
Originally published at דמות בדיונית ומעלליה. Please leave any comments there.