למה איני הולך להפגנה
ידידה שאלה אותי אם אגיע להפגנה במוצ"ש. הנה תשובתי:חוששני שלא.
ככל שאני מנסה לשכנע את עצמי שאין זה כך, איני מצליח לסתור את התרשמותי העמוקה שאין שום השפעה להפגנות בישראל. משמעותה של הפגנה נגזרת מן הידיעה שלנמען ההפגנה (במקרה זה, נבחרי הציבור שלנו, וספציפית הממשלה המכהנת) אכפת מדעתו (או זעמו) של הציבור. לנמעני הפגנה ציניים כמו פוליטיקאים, אכפת אך ( Read more... )
אולי היו חוששים, לוּ חשבו שמי שמסתכלים ומסתייגים אינם מיעוט מבוטל. התרשמותי המוצקה (לא ערכתי סקר, אבל אני מתבסס על חלוקת המנדטים בכנסות האחרונות, על האזנה מתמשכת ל-vox populi, ועל עמדות התקשורת ו"מובילי דעה" בסוגיות עקרוניות) היא שפשוט אין רוב לעמדות הומניסטיות בסיסיות -- בעד זכויות אדם, בעד אי-הפליה בין אזרחים, נגד כפיה דתית, וכו'; לא רק שאין רוב, אלא שהדוגלים בעמדות הללו ברצינות (דהיינו, גם כשלא מדובר ביהודים; דהיינו, גם לגבי "אחרים" מכל הסוגים), הם מיעוט מבוטל.
זו עובדה (אם נניח רגע שאני צודק בהתרשמותי) שלא מספיק מבני אותו מיעוט מקדישים לה מחשבה, לדעתי. אני מתרשם שרוב בני המיעוט הזה משוכנעים שאחרי הכל, יש רוב לרעיונות האלה בישראל, ורק "מיעוט קולני" או "עשבים שוטים" מקלקלים את העסק. זו שטות רומנטית.
הוא הדין לגבי כמות החילונים בישראל; רוב המתקראים חילונים הם הרי "מסורתיים" בדרגות תסביך-אשמה ובלבול-זהות משתנות, ואינם מחזיקים בתודעה חילונית כלל. אבל הסטטיסטיקה הרשמית של מספר החילונים בישראל מתבססת על תיוג-עצמי, ואפילו לפי סטטיסטיקה זו אין רוב ל"חילונים" בישראל.
התעתוע הזה מקשה על אנשים טובים להבין עד כמה נואש המצב; כלומר עד כמה אנחנו רחוקים מצבירת כוח אלקטורלי אפקטיבי לרעיונות הבסיסיים של דמוקרטיה ליברלית.
היות שכך, אני חושב שבין אם יופיעו בכיכר עשרים אחוז מאותו מיעוט, או שמונים אחוז מאותו מיעוט, הפושעים לא יחששו, המושחתים לא יירתעו, והשיירה תעבור על אף הנביחות.
אני מבין את טיעוני המוראל ("לראות שאנחנו לא לבד" וכו') ואת טיעוני לפחות-ניסינו, אבל אני לא משתכנע מהם. באין דרך אפקטיבית, הטחת הראש בקיר אינה טובה מאי-הטחה.
Reply
(The comment has been removed)
אני מכיר את האגדה על חוני והנוטע, ועדיין איני יורד לסוף דעתך במשל הזה. אשמח אם תבהירי.
Reply
Leave a comment