אמשים בתיאטרון
(for the Hebrew-challenged: the following are brief reviews of some recent theatrical productions)
1. משרתם של שני אדונים / גולדוני / התיאטרון הקאמרי
הקומדיה הידועה של גולדוני, שכל-כולה מחווה למסורת הקומדיה דל'ארטה, זכורה אולי לחלקכם מההפקה בכיכּוב שמואל וילוז'ני בסוף שנות השמונים. הקאמרי העלו הפקה מבריקה לגמרי, שמנצלת את מלוא הכשרון הקומי הוירטואוזי של דרור קרן (אני הולך שבי אחריו מאז הגילום המופלא שלו את ליידנטל של חנוך לוין), בבימוי יצירתי ועולץ של מוני מושונוב. סצינות הפנטומימה והקומדיה הפיזית מעולות.
ההפקה לא פוסחת על שום הזדמנות לקרוץ אל הקהל, לשבור את "הקיר הרביעי", ולשרבב רמיזות וציטוטים אל תרבות ישראלית עכשווית. בהצגה הזו, זה עובד נהדר. איציק כהן, שאותו אני רואה לראשונה, מפגין משחק קאמפּי לעילא, שמתאים ככפפה להגזמה המכוונת שגלומה בכתיבת קומדיה דל'ארטה במאה ה-18.
אם תראו קומדיה אחת השנה, רוצו להפקה הזו.
2. חורף מתחת לשולחן / רולנד טופור / התיאטרון הקאמרי
קומדיה עכשווית מאת טופור (Roland Topor), על מתרגמת קשת-יום שנאלצת להשכיר את החלל שמתחת לשולחן העבודה שלה לדייר משנה, עולה חדש מחבר העמים (בעיבוד הישראלי), סנדלר במקצועו. הוא חי מתחת לשולחן, עובד, מבשל, שר. ברקע יש עלילת משנה בנאלית לגמרי על בוס-מטריד-מינית, מה שכמובן משמש רקע לסגולותיו התרומיות של סנדלרנו.
מסיטואציה קומית יפה ומקורית, רוויית פוטנציאל, לא השכיל טופור לרקוח עלילה מעניינת, והמחזה נוסע בדיוק על הפסים שאתם מדמיינים בעקבות תיאורי לעיל. וחבל, חבל מאוד, כי את הסנדלר משחק וירטואוז קומי אחר -- אלון דהן -- שאותו ראיתי לראשונה לפני כעשור ב"רווקים ורווקות" מאת חנוך לוין, מאז נהניתי ממנו גם ב"המפיקים" וב"הנפש הטובה מסצ'ואן" (שניהם בתיאטרון הקאמרי), אבל בהפקה הזו הוא התעלה על עצמו -- אני מנחש על פי שם משפחתו שאין לו שורשים רוסיים (מישהו יודע?), ועל כן מרשימה פי כמה איכות המשחק שלו בדמות הסנדלר, ולא רק עצם זה שהוא מזייף מבטא רוסי משכנע, אלא גם מימיקה קטנה -- תנועות פנים, ידיים, העוויות קטנות -- רוסית בתכלית.
חבל, אם כן, שהמחזה לא מתרומם, עם התחלה מבטיחה ושחקן ראשי נהדר. לימור גולדשטיין בתפקיד המתרגמת משחקת לא רע, והיא אמנם אשה נאה בהחלט, אך אי-אפשר לבנות הצגה רק על רגליה החשופות של גב' גולדשטיין.
3. אמדאוס / פיטר שייפר / התיאטרון הקאמרי
את הסרט "אמדאוס" של מילוש פורמן ודאי הזדמן לכם לראות; אני אוהב אותו מאוד, וחושב ששייפר ופורמן השכילו לעבד את הגרעין הזהוב שיצר פושקין בשעתו, ב"טראגדיה הקטנה" "מוצארט וסאליירי", לכדי אגדה מודרנית נהדרת, ופ' מארי אבּרהם עוטה את דמותו של סאליירי באופן מפעים -- "אני הקדוש המגן על הבינוניים", הוא אומר...
ובכן, כששמעתי שהקאמרי מעלה הפקה של אמדאוס, ידעתי שאלך לראות; כששמעתי עוד שאת מוצארט ישחק איתי טיראן, אולי גדול השחקנים של דורו, הזכור לטוב בתור המלט חד-פעמי, ובמקביל בהופעה קומית וירטואוזית ב"יתוש בראש" של פ'ידוֹ -- אז כבר פיתחתי סקרנות של ממש.
ובכן, טיראן לא מאכזב; היותו פסנתרן מוכשר מועילה מאוד לאמינות המשחק, כמובן, והוא לובש את דמותו המורכבת של מוצארט באותה אינטליגנציה נהדרת שבה לבש את המלט. יצחק חזקיה, מצוין כתמיד, מפיק את המקסימום מסאליירי, ואמיר קריאף (שמאוד לא אהבתי כלארטס ב"המלט") מצטיין בתפקיד הקיסר. מומלץ.
1. משרתם של שני אדונים / גולדוני / התיאטרון הקאמרי
הקומדיה הידועה של גולדוני, שכל-כולה מחווה למסורת הקומדיה דל'ארטה, זכורה אולי לחלקכם מההפקה בכיכּוב שמואל וילוז'ני בסוף שנות השמונים. הקאמרי העלו הפקה מבריקה לגמרי, שמנצלת את מלוא הכשרון הקומי הוירטואוזי של דרור קרן (אני הולך שבי אחריו מאז הגילום המופלא שלו את ליידנטל של חנוך לוין), בבימוי יצירתי ועולץ של מוני מושונוב. סצינות הפנטומימה והקומדיה הפיזית מעולות.
ההפקה לא פוסחת על שום הזדמנות לקרוץ אל הקהל, לשבור את "הקיר הרביעי", ולשרבב רמיזות וציטוטים אל תרבות ישראלית עכשווית. בהצגה הזו, זה עובד נהדר. איציק כהן, שאותו אני רואה לראשונה, מפגין משחק קאמפּי לעילא, שמתאים ככפפה להגזמה המכוונת שגלומה בכתיבת קומדיה דל'ארטה במאה ה-18.
אם תראו קומדיה אחת השנה, רוצו להפקה הזו.
2. חורף מתחת לשולחן / רולנד טופור / התיאטרון הקאמרי
קומדיה עכשווית מאת טופור (Roland Topor), על מתרגמת קשת-יום שנאלצת להשכיר את החלל שמתחת לשולחן העבודה שלה לדייר משנה, עולה חדש מחבר העמים (בעיבוד הישראלי), סנדלר במקצועו. הוא חי מתחת לשולחן, עובד, מבשל, שר. ברקע יש עלילת משנה בנאלית לגמרי על בוס-מטריד-מינית, מה שכמובן משמש רקע לסגולותיו התרומיות של סנדלרנו.
מסיטואציה קומית יפה ומקורית, רוויית פוטנציאל, לא השכיל טופור לרקוח עלילה מעניינת, והמחזה נוסע בדיוק על הפסים שאתם מדמיינים בעקבות תיאורי לעיל. וחבל, חבל מאוד, כי את הסנדלר משחק וירטואוז קומי אחר -- אלון דהן -- שאותו ראיתי לראשונה לפני כעשור ב"רווקים ורווקות" מאת חנוך לוין, מאז נהניתי ממנו גם ב"המפיקים" וב"הנפש הטובה מסצ'ואן" (שניהם בתיאטרון הקאמרי), אבל בהפקה הזו הוא התעלה על עצמו -- אני מנחש על פי שם משפחתו שאין לו שורשים רוסיים (מישהו יודע?), ועל כן מרשימה פי כמה איכות המשחק שלו בדמות הסנדלר, ולא רק עצם זה שהוא מזייף מבטא רוסי משכנע, אלא גם מימיקה קטנה -- תנועות פנים, ידיים, העוויות קטנות -- רוסית בתכלית.
חבל, אם כן, שהמחזה לא מתרומם, עם התחלה מבטיחה ושחקן ראשי נהדר. לימור גולדשטיין בתפקיד המתרגמת משחקת לא רע, והיא אמנם אשה נאה בהחלט, אך אי-אפשר לבנות הצגה רק על רגליה החשופות של גב' גולדשטיין.
3. אמדאוס / פיטר שייפר / התיאטרון הקאמרי
את הסרט "אמדאוס" של מילוש פורמן ודאי הזדמן לכם לראות; אני אוהב אותו מאוד, וחושב ששייפר ופורמן השכילו לעבד את הגרעין הזהוב שיצר פושקין בשעתו, ב"טראגדיה הקטנה" "מוצארט וסאליירי", לכדי אגדה מודרנית נהדרת, ופ' מארי אבּרהם עוטה את דמותו של סאליירי באופן מפעים -- "אני הקדוש המגן על הבינוניים", הוא אומר...
ובכן, כששמעתי שהקאמרי מעלה הפקה של אמדאוס, ידעתי שאלך לראות; כששמעתי עוד שאת מוצארט ישחק איתי טיראן, אולי גדול השחקנים של דורו, הזכור לטוב בתור המלט חד-פעמי, ובמקביל בהופעה קומית וירטואוזית ב"יתוש בראש" של פ'ידוֹ -- אז כבר פיתחתי סקרנות של ממש.
ובכן, טיראן לא מאכזב; היותו פסנתרן מוכשר מועילה מאוד לאמינות המשחק, כמובן, והוא לובש את דמותו המורכבת של מוצארט באותה אינטליגנציה נהדרת שבה לבש את המלט. יצחק חזקיה, מצוין כתמיד, מפיק את המקסימום מסאליירי, ואמיר קריאף (שמאוד לא אהבתי כלארטס ב"המלט") מצטיין בתפקיד הקיסר. מומלץ.