סיפור מלפני כמה זמן
הבאתי אותו לסדנת הכתיבה הרחובותית והוא נקטל קשות. עכשיו שכתבתי אותו קצת.
החול יזכור.
הם ישבו על הברכיים שלו ובכלל לא ידעו את זה. לא שזה הפריע לו - אדרבא, הוא אפילו נהנה. קולות הצחוק שלהם, השמחה, רסיסי המים המלוחים שהתיזו עליו כשקפצו להשתכשך בים. כמו כל סבא טוב הוא אהב את הילדים, הוא אהב אותם מאוד. אבל הוא כבר היה זקן והם היו כבדים לו, ולפעמים הוא קצת התעייף מהם. לפעמים הוא ביקש מהם שיניחו לו לכמה רגעים, אבל בתוך קולות הצחוק ונתזי המים הפוגעים בפני הים הקול שלו, רועד וזקן, לא נשמע.
הוא זכר את הימים כשהיה צעיר. נדמה היה לו שהוא היה אז גדול יותר, חזק יותר. הוא היה לבד, אבל כדרכם של צעירים נדמה היה לו שהוא אינו זקוק לאיש. הוא נהנה מהחופש, מהפגישות האקראיות עם רוחות המדבר, עם הנוודים רעולי הפנים שעשו דרכם אל הים, על גמליהם, עיזיהם וכלביהם. עתה הנוודים והרוחות כבר התיישבו, ומכולם רק הכלבים נשארו לו.
אלו לא היו אותם הכלבים, אבל הם היו דומים מספיק. כמותם הם היו מזי רעב. תמימים כמוהם, כמוהם מסרבים להתייאש. כשיכול היה הוא הגניב להם מעט מזון, והם בתמורה זיכוהו במבטים של הכרת-תודה אילמת וכשכושי זנב. הוא פחד להודות בזה; הוא סילק את המחשבה בכל פעם שעלתה, אבל בתוך תוכו הוא ידע - את הכלבים הוא אהב יותר.
הוא כבר היה זקן מאוד, איש החול. בתחילה לא טרח לספור את שנותיו, ולאחר מכן, גם אם היה רוצה, לא היה יכול. הוא היה זקן מאוד, וכבר לא חזק כמו פעם. ויום אחד, אפילו איש החול נרדם.
הילד המגודל התגנב מאחורי איש החול הישן, זורק מבטים של זווית העין אל הכלבים הנמים מכורבלים בתוכו. בידו האחת הוא החזיק שקית מלאה בפרוסות לחם חתוכות גס ובקבוק פלסטיק עם סמל של גולגולת ועצמות. בידו השנייה היה גיליון נייר. דף חלק ולבן, ובאותיות שחורות מודפסות - "עיריית אילת" ו"טיפול בכלבים משוטטים". הוא סיים את ענייניו, פלט אנחת רווחה והלך משם, מפזם לעצמו בעליצות.
איש החול התעורר. כל הכלבים שלו ישנו עדין והוא נשען אחורה, נזהר שלא להעיר אותם. הם היו שלווים כל-כך בשנתם והוא נהנה לראות אותם כך, נחים מתלאות יומם. אלא שהערב החל לרדת, והכלבים הישנים לא התעוררו. כשהשמש טבעה בין בתי העיר הוא החל להרגיש את הקרירות של הגופות, לשמוע את השקט. ואז איש החול התעורר.
הוא שוב היה צעיר וחזק, אבל זה כבר לא שינה דבר. הוא כעס. הילדים ברחו כשהוא הסתער, כשהצעצועים שלהם שנותרו על גופו - כוסות חד-פעמיות, מכוניות ותכשיטים עפו באוויר. על השעות שבילו בחיקו הם גמלו לו בעשן השחור שהזרימו לתוך עיניו כשברחו, במילות המרמור על שהסבא הזקן והטוב לא מוכן לסבול יותר את משחקיהם. הם ברחו, והוא נשאר שם, שוב לבד.
הזקנה כמו קפצה עליו שוב, מורגשת יותר מאי-פעם. הוא לא רצה בה יותר, הוא לא רצה עוד בדבר, רק לנוח. במאמץ אחרון הוא קרע הוא קרע את עצמו לגזרים, לגרגרים, ואת הגרגרים אסף לתל קטן. אחד אחד הוא ניגש אל הכלבים הישנים וזרה קמצוץ של חול זהוב מתחת לריסיהם, מברך כל אחד מהם בשנת מנוחה וחלומות פז. כשסיים הוא פשוט נשכב על שפת הים, מותש. "כי מהאבן באת ואל האבן תשוב", הוא ידע, שכן עידן האבן חזר. הוא פרש את זרועותיו, עצם את עיניו, והאדמה רעדה.
כאן נגמר המצוק. כמה מאות מטרים מטה הים עדין כחול, כמו שתמיד היה. על הקצה שוכבת כלבה אחת ומסתכלת אל האופק. הכל שליו כל-כך, והיא נרדמת, רק כדי להתעורר שוב לבוקר חדש.