שקיעה ורודה בין הגגות, אספלט כחול מלמטה
בבוקר רציתי לנשום קצת גשם. היות ואני גרה פחות או יותר בקצה העיר יש במרחק הליכה ממני שדות. ארזתי מחצלת, בלוק כתיבה ועפרון ויצאתי.
באוויר באמת היה עדין רמז לגשם ובשמים רמז לעננים, ורמזים לרוח נשבו בין הבניינים, אבל זה היה הכל - מאוחר ולכן גם מעט מדי. עד שהגעתי אל השדה כבר היה לי באמת חם. אבל מילא - קצת רוח וקצת ריח של גשם, זה אמור היה להספיק, אם רק השביל שהלכתי בו לא היה מלא לכל אורכו בבקבוקים ושקיות ושאר הוכחות לביקורם במקום של קופי אדם מהסוג עלוב הנפש ביותר. הסתובבתי וחזרתי הביתה.
בערב יצאתי לסיבוב ההליכה הרגיל שלי, במסלול שעובר בחלקו סביב שטח די גדול מלא בצמחים וריק מאתרי בניה. בערך באמצע המסלול עצרתי ופשוט הסתכלתי לשם. שדה שחור מתקמר לגבעה, ומאחוריו נראה רק הד לאורות. וידעתי שמאחורי יש כביש די סואן, ושזה נמשך בדיוק עד לבית הקברות, ושהאורות מאחוריו הם השכונה שלי, אבל היה מפתה כל-כך לעצור ולדמיין שאני לא שומעת את המכוניות מאחור ושמה שאני רואה הוא בעצם שדה מבודד בזריחה. אחרי זה המשכתי את הסיבוב ותוך שניה וחצי שוב הייתי בין הבניינים.
זה קצת עצוב, להתאמץ כל כך בשביל להרגיש משהו שרק מזכיר טבע. הגעתי שוב למסקנה שאני לא אוהבת עיר.