הורטון שומע מישהו
בחיים, אבל בחיים, לא שנאתי ככה קנגרו.
אני מתקשה לקרוא ספרים עם דמות רעה משמעותית. לא רשעים חסר אחיזה במציאות כמו וולדמורט או המכשפה הרעה מהמזרח, אלא הדמויות שפועלות כפי שאנשים מסויימים פועלים במציאות. הדברים האלה מבעיתים אותי הרבה יותר מכל ספר אימה - אצל סטיבן קינג, רולינג, סוזאנה קלארק, ג.ר.ר. מרטין או אחרים, כשעומד להתרגש אסון על הגיבור אני סוגרת את הספר לכמה שעות והולכת לעשות משהו אחר כדי להשתחרר; לא מאימת המפלצות, מאימת בני האדם.
איך כל זה קשור להורטון -
ב"הורטון" אין בני אדם, בהורטון יש קנגרו. בעין-הדג השוו את מה שקורה שם למשפט הקופים, או לאינקוויזיציה וגלילאו, אני נזכרתי משום מה באלן טיורינג וגם במדורות הספרים. אז ישבתי מכווצת בכיסא והסתכלתי, כי לא נעים לא להסתכל - רק סרט ילדים, בכל זאת; אבל לראות פיל טוב לב מתכווץ מאימת החיות המקיפות אותו, בהנהגת אותה הקנגרו, עשה לי לכמה דקות מאוד רע. לשמחתי, היות ומדובר בסרט ילדים, ידעתי שבסופו של דבר יהיה בסדר - כי בספרים של מבוגרים, או בחיים, לא תמיד יש נחמה כזו.
חוץ מזה יש שם גם עיצוב (דמויות ובכלל) מקסים וסצינה שמזכירה אגדה חסידית ידועה. סרט נהדר, לכו לראות.
ועוד משהו שמרגיז אותי בכל פעם מחדש - בסיפורים שנגרמים בנצחונו של הטוב (אותו הורטון או להבדיל נרניה, עם האח הסורר), הטוב מנסה לפייס את הרע בחיוך ולהביא לו פרח, והאחרון מייד מכה על החטא ורואה את האור בפומבי, כשברור בעליל שבמקרה ההפוך הרע היה מכין מהבחור הטוב סטייק.
מה שמרגיז עוד יותר הוא שחלקים נרחבים מהאוכלוסיה סבורים שכך יש לנהוג גם בכל הנוגע לפוליטיקה של האיזור.