אהבה ואובססיה (בשירים)
הגבול, כך נדמה לפעמים, בשירי אהבה, בין המסירות של המשורר למושא אהבתו לאובססיביות קומפולסיבית או סתם למשהו לא בריא במיוחד הוא דק, דק מידי. וכשהשירים האלה מולחנים, אנשים מזמזמים לעצמם את המילים מבלי באמת לחשוב על תוכנן.
שתי דוגמאות עולות לי בראש, שתיהן של נתן אלתרמן (ואולי זה פשוט מלמד משהו על המשורר הספציפי הזה, ולא משהו יותר רחב מכך):
ב"זמר שלוש התשובות" מזמרת לה רבקה זוהר (או זהבה בן בגרסה לא רעה בכלל) בין היתר:
אם צריך אתהלך בסחבות / כלובשת קטיפה מבריקה / אם צריך אקרצף מרצפות/ ואהיה בעיני כמלכה...
כל אשר תבקש ותשאל / אעשה ואוסיף לשמוח / כי את זאת אהובי יהי קל / לעולם לא יחסר לי כח...
אם תאמר לי ללכת, אלך / אם תאמר לא לחזור, לא אחזור / אך דבר רק אחד אל תשאל / אל תאמר לי אותך לשכוח.
מבלי להתפלסף יותר מידי, ובהנחה שלוקחים את המילים ככתובן, הרי האישה פה מבטלת את עצמה לחלוטין מול הרצונות של הגבר שאותו היא אוהבת, מוכנה לקבל יחס משפיל, עוני, עבודה קשה ובגידות. בכל פעם שאני שומע את השיר הזה הוא גורם לי לצמרמורת וחוסר נוחות.
מהצד השני, ב"ניגון עתיק", שמתחיל כמו שיר אהבה מקסים, בו המשורר מוכן לתת ולוותר למען אהובתו על הכל, מסתיים בטון צורם משהו:
אך אם פעם תהיי צוחקת / בלעדי במסיבת מרעייך / תעבור קנאתי שותקת / ותשרוף את ביתך עלייך.
לא, אין באמת פואנטה להגיג הזה. סתם דברים שחושבים עליהם בשלוש לפנות בוקר.