הרומן שלי עם ביקורות, או: מתי כדאי ללמוד לסתום את הפה
אלי הרשטיין מכה שנית. אני קורא את זה ושואל את עצמי "למה זה כל כך מפריע לי?". שואל ולא מוצא תשובה, רק יודע שזה מעצבן אותי, רק מרגיש את הדגדוג בקצות האצבעות לכתוב לו את מה שאני חושב על הביקורת שלו, על השפה שלה ועל מה אני חושב היו המניעים שלו לכתוב דבר כזה. אני יודע שאמנם אני לא עבדתי על האייקון האחרון, אבל אייקון עדין מרגיש משהו שאני צריך לגונן עליו.
אלי הרשטיין, שהכרותו עם אייקון ואיך הוא עובד מסתכמת בכך שהוא החזיק את תואר "מנהל אייקון 2001" במשך שבוע שלם (עד שעזב או הועזב ע"י ארז א.) מרשה לעצמו לכתוב כאילו כל תמצית הידע האנושי מונחת לפניו והוא מפשפש בה כבתוך שלו. וכך הוא מתחיל עם התיאוריה המגוחכת בקשר למקור המילה "פסטיבל" והקשר לתמיכת העירייה, ממשיך עם קביעות בקשר למתנדבים שבינו לבינם לא היה ולו דבר, נכנס לשיקולים כלכליים מוטעים ומטעים כמו הקשר שבין תוכניית הפסטיבל והגיליון של ה"מימד העשירי" או מספר הכרטיסים שעל אייקון למכור, כניסה לראשם של פרנסי הסינמטק - דבר שרק לאדם שנאלץ להתמודד עם הנפשות הפועלות בסיפור הזה יכול להעלות את לחץ הדם ועוד מיני אמירות חלקן מרגיזות, חלקן גורמות לגיחוך מכיוון שהן מראות עד כמה מנותק המחבר מהמציאות שמסביבו ועד כמה צרה ראייתו. בין השורות נדמה שרואים בפונט אדום את מה שאלי מנסה לומר -- "החוויה האישית שלי בתור בעל דוכן באייקון היתה רעה", רק שזה מסתתר... ואולי זה סתם נדמה לי בגלל הניסיון הקודם שהיה לי עם אלי.
גם אם לאלי היו כמה נקודות ענייניות במקום כלשהוא במבוך אי הדיוקים, הטעויות והנימה המרושעת משהו של ה"מאמר" הרי שקל היה לפספס אותן. אני אנסה לתמצת את הדברים, אם יורשה לי, במשפט אחד והוא "אייקון צריך להיות מתאים בגודל שלו לקהילה בארץ ולהיות קהילתי בהרבה". על הנקודה הזאת אפשר לנהל דיונים ארוכים -- האם זהו באמת מטרתו של אייקון - לשרת קהילה מצומצמת של 1000 איש או אולי לפנות לקהל הרחב ולמשוך "דם חדש". אפשר להתווכח על הדרכים שבהן אפשר למשוך יותר קהל ואפשר לדון בצורה שבה יהיה אפשר להגדיל את מספר חברי הקהילה - אבל זו לא הדרך. הדרך הזאת, אם נקצין, דומה לילד בן 8 שראה פרק אחד של "מסע בין כוכבים" שאחריו יתפוס פרופסור לפיסיקה ויסביר לו בפרוטרוט איך ולמה טכנולוגית השיגור ומסע מהיר ממהירות האור אפשריים ואיך אפשר לבנות את הציוד הזה במחסן האחורי של הבית. לשני הצדדים אין בסיס משותף, אין ידע דומה ואין באמת דרך לנהל דיון פורה. אם אותו ילד תיאורטי היה פרופסור בעצמו והיה מגיע לדון עם עמית באותה השאלה ממש - הרי שההתייחסות וגם תוכן השיחה היה מתבצע ברמה אחרת לחלוטין.
אבל מה? אי אפשר -- זה בלתי אפשרי להשאיר את הכתוב ללא תגובה, כי הרי עשרה או עשרים האנשים שיקראו את המאמר עוד עלולים לחשוב... או יותר גרוע - אדם שרוצה למצוא קצת מידע על אייקון יכול לראות את זה ולהתרשם כי אלו הם הדברים, ועוד ידוע לכל כי כל מה שכתוב ב"אינטרנט" הוא אמת. וכך נגררים אחרי כל אירוע גדול לויכוח עם אלי הרשטיין, שמתעקש לדבר ולהעלות תסריטים שחורים, אך אינו עושה דבר כדי להבין יותר על מה הוא מדבר. ואכן, אורי נכנס לויכוח עם כל התותחים שלופים. הוא עונה לכל נקודה בסבלנות ובפירוט (רב מידי לטעמי אבל לא משנה), מנסה להסביר ואינו מבין, אינו קולט שצדק מי שאמר שאם נכנסת לויכוח ב"אינטרנט" אוטומטית כבר הפסדת.
אני אדם פלורליסטי, או כך אני רוצה לחשוב. אני פתוח לרעיונות של אחרים בדרך כלל, ואני מכבד את זכותו של אדם להביע את דעתו, גם אם הוא לא יודע על מה הוא מדבר לכל הרוחות. אני גם יודע שלא באמת צריך להתייחס לכל מה שמישהו כותב, ושע"י אותה התייחסות אני מספק יחסי ציבור חינם (such as it is) לבלילת מילים שדינה היא אבדון במרחב הוירטואלי ללא שהשאירה קמט קל במציאות. למרות כל זה, אני רוצה שהאדם שמגיע עם טענות מסוימות ועוד רוצה שיתייחסו אליו ברצינות יגיע עם טיעונים מובנים, עם דרך פעולה אלטרנטיבית (וישימה) או עם גישה שהיא לא "אני יודע יותר טוב". קצת צניעות לא תפגע באף אחד. אז התאפקתי ולא עניתי לאלי באתר שלו, ועכשיו נשאר לי לברר עם עצמי למה כל כך קשה לי להתמודד עם ביקורות לא חיוביות גם בפרוייקטים שלא באמת שלי ולמה אני מתעקש לקחת אנשים מסוימים ברצינות.