גאווה ודעה קדומה
חודש יוני, מסתבר, הוא חודש הגאווה. אני לא זוכר שידעתי שיש חודש גאווה. תמיד חשבתי שיש כמה מצעדים מפוזרים בכל מיני מקומות בעולם, אבל מסתבר שהם מרוכזים בחודש אחד, וזאת בגלל פשיטה משטרתית על איזה גיי-בר בגריניץ' ווילג' ב- 1969. מפה לשם, שנה אחר כך החלו לצעוד במצעדי גאווה, וזה התפשט לכל העולם. 40 ומשהו שנים אחר כך זה כבר חודש גאווה.
יכול להיות שפשוט לא שמתי לב לזה עד עכשיו, ויכול להיות שזה סתם הדמיון שלי, אבל החשיפה התקשורתית ל"חודש הגאווה" שוברת שיאים השנה. בערוץ יס-דוקו, יש הרבה מאוד תוכניות לקהילה, אבל זה לא הנושא שרציתי לדבר עליו
ערוץ 1 הציג סרט דוקומנטרי בשם "מצעד האהבה", אולי השם הכי ציני שנתקלתי בו בזמן האחרון, אולי בגלל שהדבר האחרון שהוא מראה בו זו אהבה. הסרט, שרק המחשבה עליו גורמת לי לכעוס, מציג את הגישה הדתית-חרדית לבעיה שקוראים לה "הומואים" ואיך "מרפאים" את זה. הקונספט לא חדש, ונתקלתי בו בעבר בסרטים דוקומנטרים שהציגו קבוצות אוונגליסטיות שמנסות להגיע לאותה מטרה. השיטה - just say no או "לכבוש את היצר". מין מנטרה של "אולי לא פגשת את האישה המתאימה" או "ניסית לא לאהוב גברים". לדידם של האנשים ש"עוזרים" שם להומואים, הומוסקסואליות היא התמכרות כמו לסיגריות, ועם קצת כוח רצון אפשר להפטר מההרגל המגונה הזה. קשה לחשוב על אכסנייה יותר מתאימה לבזבוז הפוטג' הזה מערוץ 1, שכנראה כבר שכח מה זה לעשות white balance למצלמה. הוא חשוך וברברי, והמחשבה על אנשים כמו ה"מרפאים" האלה גורמת לי לצמרמורת.
ערוץ 10, לעומתו, בא עם תוכנית של אושרת קוטלר, וגישה סופר-ליברלית. קוטלר הביעה דעה חד-חד-צדדית על ההתחלה כשדיברה על "הביזיון של המצעד שלא צעד בירושלים" ועוד כמה אמירות שהודיעו לצופה בדיוק מה דעתה. קוטלר עברה על ההיסטוריה של התנועה לזכויות ההומואים והלסביות, למה צריך, מי עשה בעבר ומי עושה בעתיד ועד כאן הכל בסדר, אבל הבעיה התחילה כשקוטלר ערבבה בששון מכל הבא ליד רק כדי לצאת סופר-ליברלית.
קוטלר גילתה שיש אינטרנט. קוטלר גילתה שבאינטרנט יש אתרי היכרויות לגייז. אתרים בהם אנשים נכנסים לרוב כדי למצוא, וסליחה על הצרפתית, זיון. היא לא התמקדה בסיבות למה סקס בקהילה הזו הוא דבר הרבה יותר נפוץ, זמין ומהיר מאשר בין סטרייטים, אלא הראתה איך אחד ממקימי התנועה לזכויות הפרט, השם שניתן לתנועה לזכויות ההומואים והלסביות אי שם בשנות החמישים או השישים, לא מצליח למצוא זיון בין ערמות של ילדים בני 20. היא מצקצקת בלשונה ש"אנשים כמו [איך שלא קוראים לו] אין מקום באתרים כאלה ואין לו סיכוי". הסבירות היא שאם המדובר היה באדם בן 60 ומשהו שמסתובב בחדרי צ'ט של ילדות בנות 20 ומשהו היו צועקים עליו שהוא סוטה ושיעזוב את הילדות האלה שיכולות להיות הנכדות שלו בשקט. כאן, בגלל שהוא הומו, מופנה האשמה על ההומואים הצעירים והשטחיים שמתעניינם יותר בריבועים בבטן מאשר בבן אדם. נו, באמת.
בכלל, אצל קוטלר אסור להגיד שום דבר רע על הומואים, בזמן שאם הם לא היו הומואים היה אפשר להגיד מה שרוצים. קוטלר מביאה לדוגמא את הקמפיין של מחסני תאורה עם מיקי בוגנים שרצה לפני כמה חודשים. בתור ההומופוב התורן - אברי גלעד, מכל האנשים - שאמר "הפרסומת הזו לא נעימה לי" ועוד מספר דברים בוטים קצת יותר. מותר לאדם לא לאהוב התנהגות מוחצנת, בטח ברמה שבה בוגנים השפריץ אותה על המסך. לא חסרות דמויות מוחצנות ומוקצנות שלא נעים לי לראות בטלווזיה. אולי זה עושה אותי סנוב, אבל לא הומופוב. אני מודע, אגב, שלו הנושא הזה היה קרוב אלי כמו לאחרים, הייתי יותר רגיש לדקויות ואולי רואה את העניין אחרת.
התוכנית של קוטלר הסתיימה בסגמנט בו קוטלר נכנסה למלכודת שרבים וטובים ממנה כבר נפלו בה - הקשר שבין נטיה מינית לדעה פוליטית. בתחילתו של הסגמנט דיברו עם שנים שהגדירו את עצמם "קווירים", שלפי התוכנית ולפי מה שהם אומרים - הם מחליטים כל יום מחדש אם הם רוצים להיות זכר או נקבה. צר לי, אבל קשה לי באופן אישי לקחת ברצינות אדם עם זיפים שמדבר בלשון נקבה, אבל זו לא הנקודה. לפי אחד מהמרואיינים "אתה לא יכול להיות קוויר אמיתי בלי להיות שמאלני, ואתה לא יכול להיות שמאלני אמיתי בלי להיות קוויר", והדעה הזו מוצגת כקביעה לגיטימית, מוסרית ונכונה. יש לי מספר מכרים וחברים הומואים, וגם מספר (קטן יותר) של לסביות. רובם ככולם ליברלים, וזה טבעי. הם מאמינים, כמוני, שהשאלה את מי הם אוהבים ועם מי הם שוכבים אינה רלוונטית לזכויותיו של אדם, ובאופן טבעי הם פתוחים יותר לקבל שוני אצל אחרים, אבל לחשוב כאילו "הומו שמאלני" זה ביטוי כבול זה מוגזם ומהיכרותי - פשוט לא נכון. יש אנשי מרכז וימין שלא שונאים ערבים (או לא מוכנים לפשרות איתם וכד') לא בגלל שהם ערבים ושונים, אלא בגלל שהם מנסים להרוג אותם. הם לא מאמינים שוויתור על משהו ישנה את הרצון הבסיסי של הצד השני, ולכן לא רואים טעם בוויתור. הקשר בין התפיסה הזו למין האדם איתו אתה שוכב אינו קיים.
הדבר שאותו קוטלר מפספסת לחלוטין בתוכנית שלה, שנמשכה יותר משעה, הוא להסביר למה צריך אירועי גאווה. על איזה זכויות נאבקים, מול אילו דעות קדומות נלחמים, מה רוצים להשיג, למה דווקא בירושלים, למה לא לעשות את זה קטן וצנוע וכל השאלות האלה שעלו ועולות כל שנה שמדברים על המצעד בירושלים. מוטב היה גם להפריד בין הומופובים באמת לכאלה שאולי לא לגמרי נוח להם עם דברים שונים ממה שהם רגילים אליו.