פורום איורשת
אני חייב לציין, בלי שום קשר לשום דבר, ש-WordPress זה חמוד. חמוד ומבריק. מבריק וליק.
תודה ל-themoniker.
כאמור, הלכו הסימניות בדרך כל בשר, ושחר שלח לי את אלו שלו.
אז אני קורא חלק מהאיורי-רשת (כך מטים ברבים?) שהוא שולח לי; לא את כולם. אני מפחד להשחית את מוחי הרך בדברים המזעזעים ששחר שם על המחשב שלו... אבל לא משנה. הייתה חפיפה של אולי 10% בין רשימת האיורי-רשת שאני קראתי לאלו שהוא קורא, אז שחזור זה לא היה, אבל חינוכי זה בהחלט.
מה שמביא אותי לנחושת. קאזו קיבואישי הוא לאיורי-רשת כמו שגורודין הוא למשחקי תפקידים - הוא עושה מה שבא לו וגורם לזה לעבוד. בעוד שחלק מהסטריפים המוקדמים נבנים כצורה של סיפור קטן שמכיל את עצמו (זה היה רק חלום; הם מסיימים והולכים הביתה) רובם פשוט מחליטים להסתיים בריבוע האחרון - הטקסט שמסיים את הסטריפ איננו "הפאנץ'-ליין", זהו פשוט הריבוע האחרון של אותה תפאורה מסוימת; הנקודה שבה קאזו החליט לסיים את היום.
כל סטריפ מתחיל מהאמצע; התפאורה רחבה, צבעונית, סוריאליסטית אפילו, ואנחנו לא מקבלים הסברים למה ואין אנחנו שם. לקאזו אין שום נקיפות מצפון והוא לא מתכוון להסביר שום דבר; הוא רק נהנה לחקור את התפאורה שעלתה בראשו. סגנון הציור, ובעיקר הצבעים החזקים, מאחדים בין התפאורות הפנטסטיות (הילד והכלב עפים בשמיים בין מאות אנשי עסקים עם מזוודות) לבין התפאורות הרגילות (שניהם נמצאים בים), כך שגם התפאורות הרגילות הופכות ללא-רגילות, ולסיטואציות כולן יש תחושה של נוף חלומי שבו הם מטיילים (ואכן בהתחלה, קאזו בוחר לסיים סיפורים בכך שהילד מתעורר - אבל הוא זונח את הפתרון הפחדני הזה מהר מאוד).
קאזו עושה שני דברים: הוא מדגים שהקשת הסיפורית פשוט איננה חובה - הוא עוד יותר קיצוני מ-Penny Arcade, שם למרות חוסר הקשר בין האיורים השונים, התפאורה נשארת אותו הדבר; והוא כותב איורשת כמו שילד מספר סיפור. כמו קלווין והובס, רק בלי הביקורת החברתית: הילד וחברו הכלב מגיבים לסיפור, בלי שקאזו ינסה למצוא משהו בשביל הקורא המבוגר להתחבר אליו - אם הם מנסים ללמד רובוטים לרקוד, זו לא אמירה על האחידות במסדר הצבאי, אלא על זה שרובוטים לא יודעים לרקוד.
לבסוף, אני חושב ש"נחושת" מדגים את אחד היתרונות הגדולים של האינטרנט כמדיום לאיורי-רשת: הזמן שניתן ליוצרים להתפתח ולצבור קהל מאמינים. אני לא יודע אם "נחושת" הוא איורשת פופולרי (אם כי מאוד מוערך: ב-WCCA של 2005 הוא היה מועמד לארבעה פרסים, כולל האיורשת המצטיין של השנה, וזכה באחד: Outstanding Art) אבל אני בטוח שהוא לא כתוב בפורמט שעיתון היה מפרסם לאורך זמן (במיוחד בגלל העלויות של צבע). האפשרות לפרסם ציורים מרהיבים בכלום כסף, מאפשרת לאיורשת יוצא דופן לחקור את האפשרויות של המדיום והסיפורים שאפשר לספר בו, לצבור הכרה ומעריצים, ולבסוף, לצאת לדפוס (אוסף של סטריפים יצא לאור בספר). כך שגם אם לאיורשת לוקח זמן לצבור קהל מעריצים, יש לו את ההזדמנות לעשות את זה; הוא יכול לחקור צורות חדשניות של סיפור סיפורים בלי לדאוג מלחצים של רייטינג ורווח; והוא יכול להתפשט במונחים של קנבס וצבע מבלי לדאוג לעלויות. גם אם האיורשת לא פורץ את הגבול שבין המדיום המקוון למדיום המודפס, כמו שרובם רוצים, אמנם עדיין יכולים להיחשף אליו, וזה מעשיר גם אותם וגם את התחום.