My First Post
הנה אני, בהודעה הראשונה שלי.
כמה מרגש....
"איפה מתחילים?"
"בהתחלה."
"אבל אין לזה התחלה - זה מעגל..."
וזה באמת ככה. ההודעה הראשונה צריכה לדבר על הרבה דברים, ובבת אחת. אבל הטרגדיה של היקום שלנו היא שלמרות הצורך הרב במעגלים, הם לא באמת קיימים. אין גלים, יש רק מדרגות. משום כך אני אצטרך, לא לפי סדר כלשהו, להתייחס לכל הדברים הדורשים התייחסות בהודעה הראשונה של יומן-החיים הזה, הוא היומן-החי, שהוא גם מסע במובן כלשהו.
היו לי יומנים בעבר. הם מעולם לא היו מוצלחים. הייתי כותב ביום הראשון שני רישומים, וביום שאחריו רק אחד. ואז יומיים לא כותב, ואז שלוש רשימות נוספות. ואז היה עובר שבוע, ועוד משהו קצר. ואז חודש. ואז כלום. היומן היה נשכח, נזרק, נעלם. היו לי כמה - אין לי מושג איפה הם היום. בתחילת כל אחד מהם, הייתי מודיע לקורא הבלתי-נראה (ועד היום, עד עכשיו, לא היה אף קורא מלבדי) על היומנים הקודמים, ועל הציפייה הקודרת שיומן זה יילך בעקבות חבריו, כפי שאכן קרה. כך שגם בתחילת היומן החי הזה, שלו בוודאי יהיו שם ואישיות משלו עוד זמן קצר, אני מזהיר אותו: גם גורלך יהיה בסוף להגיע לפח. השאלה היא רק מתי תגיע לשם.
זה כמובן, נכון לגבי כולנו.
בתחילת מכתבים שהייתי ועודני כותב, אני כותב לנמען ומזהה אותו בתור שכזה. המכתב מוגדר, יש לו כותרת, לפי הנמען שלו. הקול שלי, הכתיבה שלי, התוכן שלי, המילים שלי, כולם משתנים לפי אותו נמען. זה היומן הראשון שאני כותב שייקרא על-ידי אנשים אחרים, אם כי לא הפעם הראשונה שאני כותב לעיניהם של אנשים אחרים, או אפילו לעיניהם של האנשים שכרגע ברשימת החברים שלי. ועל כן, כרגע, אני רואה שלושה פרצופים, ותוהה באיזה קול לכתוב אליהם. אני תוהה גם איזה קול מתפתח לפסאודו-מכתב הזה, שלא באמת נשלח או מסתיים מתישהו, שהנמענים שלו משתנים ו(אולי) גדלים עם הזמן.
מטרות זה דבר חשוב. כשאני כותב הודעות בפורום, מכתבים, הערות לעצמי; אני מגדיר לעצמי מטרה ומנסה לעמוד בה. כשאני ניגש למלאכת כתיבה ארוכה, השאלה הראשונה הנשאלת היא: מהי מטרת הכתיבה? מהי המטרה של פתיחת היומן הזה? בבירור יש כאן מעבר לרק הרצון לקרוא הודעות נעולות של אנשים יקרים לליבי (אם כי גם זה נימוק חשוב). אחרת לא הייתי נופל בכזו קלות בפני מתקפת הגרפומנים למיניהם. כל הכותב מרגיש, אני חושב, שבכתיבתו יש ערך מעבר לרק מה שהוא רואה בה. בבירור דעתי היא שאינני כותב שטויות. אבל מטרה דידקטית היא מטרה דלה כשמדובר ביומנים. בל נשכח שמדובר גם בזמן של שינויים, זמן של מעברים - זמן שבו אני ועוד כמה מאהובי נפשיי עוזבים את המרכז והולכים, איש לפינת הארץ שלו. האם היומן הוא רק דרך לשמירת קשר? או יותר חשוב - שלמרות המרחק המקשה על הראייה, עדיין יהיו חלק ממה שעובר עליי וממה שאני מרגיש?
הכתיבה היא פגומה. כל תקשורת היא פגומה; מעולם לא הצלחתי להוציא משפט מושלם מהפה, אם משפט מושלם הוא כזה המובן בדיוק בדרך שאליה התכוונתי. ועוד לכתוב כזה? שלא לדבר על מדיום שפשוט דורש משפטים
קשים, משפטים חשובים, משפטים גורליים: הוא פגע בי, היא אמרה לי, הם עשו לי... וכל זה, ללא נימות קול, ללא הבעות פנים, ללא תמונות או הסברים, רק המילה החשופה עומדת לבדה וכל עול התקשורת הזו נשענת על נקודותיה הצנומות.
ועל כן, איננו יודעים את מטרותיו של היומן הזה, ולא את אורך חייו, נמעניו, או אפילו אם הוא שווה משהו. מה אברך לו למקולל? מה אתן לו, לו שאין לו כלום? הבטחה: שכל מילה שכתובה כאן תהיה תמיד האמת לאמיתה וכל האמת, עד כמה שאני יודע אותה. שלא אסתיר ולא אכחד דבר. שכל מה שרלוונטי למה שנכתב כאן, יהיה כתוב כאן. זה יספיק לבינתיים.
לכל חבריי, שלום. הגעתי.