To Live and Die in Kfar-Saba
אני מניח שהייתי צריך לכתוב את הרשומה הזו לפני שבוע, כשהקמפיין הסתיים "רשמית" (למרות שלא נעשתה שום פעולה סימבולית לסגירת הקמפיין, ואני כידוע רומנטיקן נוראי בקטעים הללו). אלא שלא באמת הרגשתי שהקמפיין הסתיים; אפילו כששיפר כתב את הרשומה החמודה שלו, זה עדיין לא הרגיש כמו סוף. זה הרגיש כמו סיכום ביניים כזה: שיפר מספר חוויות, נותן מחמאות.
שבת הזו הייתה שבת שלא היה בה שום דבר. אין זה אומר שנשארתי בבית (אני ואימא שלי נסענו לתל-אביב לשמוע את הקונצ'רטו לצ'לו של אלגר, אחת מהיצירות הדגולות על אחד מהכלים האהובים עליי, עם צ'לן שנראה כמו אל יענקוביץ' ומנצח פיני מטורף שניצח כשהוא יושב על כיסא!), זה אומר שלא התקשרתי לאלון לקטר ששיפר לא שלח מייל שאומר מתי מתחיל הסשן, לא קיטרתי לאבא שלי על שלא קנה עוגיות, לא קיטרתי לשיפר שאלעד כרגיל לא קבע מתי אני אוסף אותו, לא קיטרתי לאלעד שהוא "השחקן המועדף" והיחידי שכותב לוגים ושימחק את החיוך מהפרצוף או שהוא הולך ברגל הביתה, או קיטרתי באופן כללי שהעולם מתאכזר אליי וכל הזמן דמויות מתות; זה אומר שלא אכלתי מהר ארוחת צהריים, חיפשתי בזריזות את הוסט הירוק, הקלסר הכחול, והקומיקס התורן של שיפר, שמתי דיסק כזה או אחר ודהרתי לכפר-סבא כדי לאחר בחצי שעה; זה אומר שלא גנבתי עוגייה מהמטבח (והוענשתי באמברגו לשבועיים), או שראינו סרטונים מטופשים על המחשב, או שצחקנו וריכלנו ואכלנו במקום לשחק כי התחלנו מאוחר; זה אומר שאני לא אקרא בפעם האלף את החולצה של שיפר ואתהה מה בדיוק הקולות בראשו אומרים לו לעשות, אכניס ואוציא את פיי עשרים פעם ביום (ואנצל את הזמן לחשוב מה לעזאזל לעשות עכשיו), או אקרא לשיפר "אל". לעולם לא עוד אקרא לשיפר "אל".
זה אומר שהשבת לא הוגדרה במונחים של הקמפיין, והאם יהיה סשן ומתי, ואם לא היה למה ולמי מרביצים ומה עושים במקום, ומתי הוא נגמר, ומי צריך לברוח הביתה ומי נשאר לנסות להשתלט על העולם בוריאציית לוח כזו או אחרת. זו הייתה סתם שבת.
אבל זה עדיין לא הרגיש כמו סוף. הקמפיין הזה לא היה בראש ובראשונה חוויה חברתית; הוא אמנם הורכב מקבוצת אנשים נהדרת, שהתחברה מצוין, ונהנתה להיפגש גם מחוץ לקמפיין, אבל בראש ובראשונה הוא היה אחד המשחקים הכי מצוינים שהייתי בו, והקמפיין הכי טוב ששיחקתי בו. אמנם ברנדן או'טול לא היה הדמות הראשונה שהייתי כל כך מעורב בה רגשית, אבל בעוד שאמראן לא התפתח, כלוא בענבר חסר התרחשויות, עולמו של ברנדן היה חי, נושם, גדל, ומת. כל שבוע לבשתי את הוסט המזעזע הזה, והתחברתי לאישיות שנאבקת בכוחות אולי קצת גדולים מדי, קצת הרסניים מדי, אבל עם עקשנות ויהירות שגמרו לו להניף אגרופו אל מול העולם ולהסתער קדימה. נכון שהוא היה לא רגיש ולפעמים מתנשא ואטום, אבל הדאגה והאחריות שלו לשתי משפחותיו גרמו לי להעריך אותו כאב וכאח. הוא מלא אהבה (למרות שהוא לא מבטא אותה), והאהבה הזו נשארה איתי, גם אם החלטנו שצריך להוציא את הקמפיין לגמלאות.
שיפר מזכיר את החרטה שלא סגרנו את הקמפיין כמו שצריך. אני מניח שברמה אסתטית, ברמת המנחה שבי, אני מרגיש אותו הדבר - הנרטיב לא הגיע לשיא הנדרש, לא היה הקתרזיס הצפוי, הסוף המהמם. כולנו חשנו את המלכות, רוחב היריעה של הסיפור, אבל לא כיסינו רבע ממנו. ברמת השחקן, אני לא מרגיש שיש דבר כזה "סוף" לברנדן; גם אם היה מת, באיזה מקום היה מתאחד שוב עם אשתו וממשיך הלאה. הוא כוח, בועט, נושך, ונוהם; הוא לא דף שאפשר לסגור עליו את הכריכה ולהגיד, "שלום".
באותו הזמן (שיפר טוען שהיה זה דצמבר 2002, אני לא אתווכח), התחלתי להיכנס יותר ויותר לקהילה, ושמעתי עוד ועוד על "קמפיינים מיתולוגיים", ואמרתי לשיפר שגם אני רוצה קמפיין שכזה. חשבתי על הסיפורים שיהיו אחרי; לא הייתי בטוח איזו צורה הוא יקבל, ולא ניחשתי כמה מחובר אני ארגיש לדמות שלי. במקביל לשעת האוף-פליי ההכרחית בתחילת כל שבת, לציטוטים הנהדרים (בקרוב החולצות!) להופעות האורח המצוינות ולמוזיקה שכולנו לקחנו הביתה (singing Excrucians... ברר...), the exciting and dangerous Greif Driving Experience - לכל חווית המשחק היוצרת שפה פרטית וחוויות משותפות - היה גם המון כאב, צחוק, נשיכות שפתיים, דאגות, סיוטים, תקוות ושאיפות, ובעיקר - תחושת ייעוד. ברמה אסקפיסטית, סכיזופרנית, בדיונית לחלוטין, ברנדן עושה משהו חשוב, והיה מסוגל להתמודד עם ולשרוד את כל הדברים הטובים והרעים הללו, בגלל תחושת הייעוד הזו. ואני הלכתי איתו, והרגשתי איתו, כל צעד, כל הצלחה, כל כישלון. באופן לא צפוי, מטריד, ולראשונה בחיי, יצרתי דמות שיש לה קיום מעבר למשחק עצמו, חיים מעבר לעלילה. זה משהו יקר-ערך בשבילי, משהו שאני מודה עליו מאוד, שאני שמח שהייתה לי ההזדמנות לעשות, לחוות. זה לא משהו שמסתיים. משך שנה וחצי (on and off, זו לא באמת שנה וחצי...) באנו, ברנדן ואני, למות ולחיות בכפר-סבא. כעת הוא נשאר, למות ולחיות, לבדו.