טרויה
אוקי, אז איה, שיפר ואני ראינו טרויה. אני בטוח שלא צריך לשים כאן אזהרת ספוילרים, נכון?
הסרט ארוך; ארוך ומתיש; ארוך, מתיש, וקרוב למקור פחות משהסרט "אחי, איפה אתה?" קרוב לסרט ההמשך, שכולנו יודעים שמצפה לנו בקרוב. אלא שבמקום האודיסיאה יקראו לו "טרויה 2: המסע המופלא" או משהו זבלי כזה.
אבל אם נתעלם לרגע מהיצירתיות המוגזמת של התסריטאי, נגיע לאחת התופעות הקולנועיות המסקרנות ביותר שראיתי: הסרט מצליח לתמרן בין סצינות גרועות בצורה מעוררת התפעלות המצליחות לרוקן את "המלחמה הגדולה בהיסטוריה" מכל תוכן דרמטי או סיפורי לבין סצינות המעמידות אחד מהשחקנים הנפלאים (או את אורלנדו בלום) מול אחד השחקנים המופלאים האחרים (או מול אורלנדו בלום), שבהן הצופה פתאום קולט עד כמה המלחמה הזו היא מאבק בין הרצונות הטיטניים של לוחמים כבוד רב ושאיפות גדולה מתובלות בשגעון (או עם אורלנדו בלום).
את הצופה שמוכן לבלוע את רוקו ולבזבז 3 שעות על התופעה המיוחדת הזו, אני מזמין לנסות למצוא את ההקשרים הקולנועיים וההיסטוריים שכמעט מעמידים בצל את "להרוג את ביל"; כתרגיל בית אני מזמין את הקוראים בבית לזהות את הציטוט:
"אפולו? כמה גדודים יש לו?"
לקח אחרון מהסרט: אומרים שהשמש לעולם לא תשקע על האימפריה הטרויאנית; מסתבר שאומרים זאת, כי בטרויה השמש זורחת במערב...