קרב, ללא אנושיות או כבוד
"שלום, זוכרת אותי? ממש לא כיף לי לרדוף אחריך." - Anonymous
אז תפסיקי.
השבוע מסתמן כשבוע עמוס, עם עבודות לסיים, וכל הערבים תפוסים על-ידי שיעורי בית, ועד, או עבודה. ניחא. לפחות יש סיכוי טוב שאוכל להתחיל לתרגם את רון אדוארדס, וזה ממלא אותי בזרמים קטנים של התרגשות.
אחרי ההשתכרות הגועלית של יום שלישי (רק אחד בסוף באמת חטף ממנה, ובפניו התנצלתי למחרת; את כל שאר המכתבים הנוראיים מחקתי מייד. מי רוצה לבלות את שארית החודש בהתנצלויות?) הגיעה ההשתכרות העדינה יותר של יום חמישי, עם קלואה ואינטרנט עד ארבע בבוקר, בעיקר מול הומור ומוזיקה. לפחות עכשיו אפשר להקשיב לפסקול של "קיל ביל 2" ולפנטז על וואן-טיימרים מבריקים בסגנון B Movies עם פעלולים מיוחדים בבימויו של רוברטו רודריגז. אחרי שלוש שעות שינה המשפחה שלי גוררת אותי למדבר יהודה לרגל יום ההולדת של אחותי הקטנה, שאוהבת טיולים. אל תסתכלו עליי, זו אשמת אימא שלי. אימא מצאה את הקניון הכי שואתי לטייל בו כשיש לך חמרמורת, וזה נחל דרגות. אחרי שש שעות של סיוט הגענו לסופו של הקניון, שהוא פשוט יפהפה. קירות הסלע נראים כמו שילוב של הכיפות המדורגות של מקדשים קמבודיים, עם הצבע והעמודים של פסלים בבלים. בבית כל חבר משפחה פרש לפינתו הוא לנוח, בעוד אני התארגנתי למסיבה. מישהו לחץ עליי מאוד להגיע למסיבה הזו, למרות שלא התכוונתי, אז הגעתי אחרי הכול. אותו מישהו לא כל כך התייחס אליי כל הערב, אבל אנחנו לא באמת נתחיל סגנון קיטורים כזה ביורנל, נכון?
המוניטין מהמסיבה הקודמת הוביל לכך שהתייחסו אליי כאל בן 14, הגבילו את השתייה שלי, ודאגו "לטפל" בי כל הזמן. היה מאוד מעיק. זו אחת הסיבות שאני שותה לבד. יותר אנשים צריכים לחיות לפי חוק השלוש: אחרי שאמרת או שאלת שלוש פעמים, האחריות מוסרת מעלייך. תודה רבה.
למחרת בבוקר שיפר מעיר אותי ב- Casa de Shiffer; החמרמורת הצפויה מקבלת חיזוק מכך שכל השרירים שלי תפוסים, ואני חולה. אושר רב. הסשן טוב, אבל שיפר כהרגלו מתעלל בנו, ואחרי זה מגיעים הביתה, כדי לראות את הפרק האחרון של Firefly. ניבי טוענת שלא יהיה סרט, ואני מתפלל שהיא טועה. אין מספיק איכות בעולם.
ניחא; כל זה כדי להגיד שהיה לי משהו לכתוב, אבל במקום לכתוב אותו המשכתי לעשות את שיעורי הבית, ואז שכחתי מה זה היה. לא נורא.