דיווח מפרברי איזור מלחמה
זאת הפעם הרביעית שאני מנסה להתחיל לכתוב ליומן. היי, הצלחתי לסיים משפט ואין אזעקה ברקע ! אולי יש עוד תקווה.
לא, אני לא בחיפה או נהריה מוכות הקטיושות. אני ברמת ישי (עבודה). ביננו ובין מגדל העמק, יש בסיס חיל אויר שקורץ לחיזבאלונים ככל הנראה. התוצאה- נון סטופ מטוסים עוברים מעל הראש, "בומים" עמומים (לעיתים יותר ולעיתים פחות), צפירות נשמעות מאזור קרית טבעון (בכל פעם שיש נפילות בחיפה), בומים קצת פחות עמומים וצפירה מקומית מפעם לפעם (הטילים האלה, עד כה, הגיעו למגדל העמק). לצערי, אגב, זה סדר הדברים המדוייק. נפילה-צפירה.
אתמול בלילה, בשמשית, הבום (הלא עמום בכלל) העיר אותי. חוסר הודאות יכול לשגע את השכל. פעם הייתי יכולה להתייחס לכל העיניין כאל הרפתקה, כמו במלחמת המפרץ. אקשן שובר שיגרה עם הריגוש של סכנה אמיתית. היום יש לי ילדים.
זה בכלל לא מרגש- סכנה אמיתית לילדים שלך.
אז בום חזק, אני מתעוררת ותוהה למה לעזאזל אני מבזבזת גם את זמן החלום שלי על רעמי נפילות. העזר כנגדי מציץ מהמקלחת, ערום ומטפטף, ותוהה אם שמעתי "את זה". רק אז קלטתי שזה לא היה חלום. ומה עכשיו ? זה באמת פה באיזור ? הילדים לממ"ד ? ההורים לממ"ד ?
וכך מצאתי את עצמי במרחב המוגן, בין הצאצא לצאצאית, זה משחרר "בועות קקי" (ציטוט מהצאצאית) וזו חורקת שיניים כאילו אין מחר. שניהם ישנים בשלווה, ואני מנסה להזכר למה בדיוק רציתי ילדים.
נכון, הם מדהימים, ממלאים, אושר טהור באריזות מתוקות להפליא. אבל ככגובה העליה כן גובה הנפילה בפוטנציה. והם התמימים, אין להם מושג אפילו אין האושר שלנו הפך להיות כלכך תלוי בהם.
זה שווה את זה? אני לא בטוחה, אבל למזלו של המין האנושי אנחנו מצויידים במנגנון הכחשה אופטימית, שאפילו החיזבאלונים, תאונות הדרכים, הרוצחים, סוחרי הסמים ושקעי החשמל הביתיים לא מצליחים לדכא.
לא, אני לא בחיפה או נהריה מוכות הקטיושות. אני ברמת ישי (עבודה). ביננו ובין מגדל העמק, יש בסיס חיל אויר שקורץ לחיזבאלונים ככל הנראה. התוצאה- נון סטופ מטוסים עוברים מעל הראש, "בומים" עמומים (לעיתים יותר ולעיתים פחות), צפירות נשמעות מאזור קרית טבעון (בכל פעם שיש נפילות בחיפה), בומים קצת פחות עמומים וצפירה מקומית מפעם לפעם (הטילים האלה, עד כה, הגיעו למגדל העמק). לצערי, אגב, זה סדר הדברים המדוייק. נפילה-צפירה.
אתמול בלילה, בשמשית, הבום (הלא עמום בכלל) העיר אותי. חוסר הודאות יכול לשגע את השכל. פעם הייתי יכולה להתייחס לכל העיניין כאל הרפתקה, כמו במלחמת המפרץ. אקשן שובר שיגרה עם הריגוש של סכנה אמיתית. היום יש לי ילדים.
זה בכלל לא מרגש- סכנה אמיתית לילדים שלך.
אז בום חזק, אני מתעוררת ותוהה למה לעזאזל אני מבזבזת גם את זמן החלום שלי על רעמי נפילות. העזר כנגדי מציץ מהמקלחת, ערום ומטפטף, ותוהה אם שמעתי "את זה". רק אז קלטתי שזה לא היה חלום. ומה עכשיו ? זה באמת פה באיזור ? הילדים לממ"ד ? ההורים לממ"ד ?
וכך מצאתי את עצמי במרחב המוגן, בין הצאצא לצאצאית, זה משחרר "בועות קקי" (ציטוט מהצאצאית) וזו חורקת שיניים כאילו אין מחר. שניהם ישנים בשלווה, ואני מנסה להזכר למה בדיוק רציתי ילדים.
נכון, הם מדהימים, ממלאים, אושר טהור באריזות מתוקות להפליא. אבל ככגובה העליה כן גובה הנפילה בפוטנציה. והם התמימים, אין להם מושג אפילו אין האושר שלנו הפך להיות כלכך תלוי בהם.
זה שווה את זה? אני לא בטוחה, אבל למזלו של המין האנושי אנחנו מצויידים במנגנון הכחשה אופטימית, שאפילו החיזבאלונים, תאונות הדרכים, הרוצחים, סוחרי הסמים ושקעי החשמל הביתיים לא מצליחים לדכא.