Jul 06, 2008 15:03
בזמן האחרון אני חווה חזרה לשנות השמונים המאוחרות. תחילת שנות העשרה שלי, עת ישבתי מול הטלוויזיה, מקווה שאבא לא ישים לב שהחדשות עומדות להתחיל ושהקליטה מערוץ מידלאיסט תהיה סבירה. 40 דקות של התייחדות עם אהובי מקגייור.
כיום מצאתי סוג של מקגייור מודרני יותר בדמותו של מייקל סקופילד. גאון רב תושייה ופציפיסט, שלא לדבר על הנעים שהוא עושה בעין. לקח לי בדיוק ארבעה פרקים כדי לברר עם העזר כנגדי מה הוא חושב על ביגמיה. כפי שהוא הגדיר את זה בשעת תיסכול מהנאמנות הכפולה שלי "את אישתי 23 שעות ועשרים דקות ביום."
אז שלוש עונות, שתיים נורמליות ואחת קצרה במיוחד, ערב אחר ערב עם הפסקות בסופי שבוע, נפגשתי עם מחמל נפשי הבידיוני, מזניחה את הצאצאים והמקגייור הבייתי (כן, כן, גם הוא סוג של. מה לעשות ? זה כנראה בגנים שלי). ואז זה נגמר.
כמו כל בת עשרה ממוצעת, כל שנותר לי לעשות זה לקוות שהוא יופיע בחלומותי ושתהיה עוד עונה.
עוד עונה קיבלתי, אבל אי שם בסוף השנה.
החלום מיוחל הגיע גם הוא, באיחור של מספר ימים. אני הייתי שם, ומייקל, וכבונוס חביב אבל לא מחוייב גם אחיו החסון לינק. שלושתינו... רוח קלילה על פני מרחבי דשא אינסופיים ואף לא נפש חיה מלבדנו...
הפנטזיה האמיתית שלי על מייקל גילתה את פניה המכוערות. כל ההשקעה לעיל, כל התפאורה הנהדרת, וכל מה שעשינו בחלומי זה לשחק פוטבול. ממש פוטבול. כדור והכל.
והוא אפילו לא הוריד חולצה, לעזאזל.