צער גידול בנות
הצאצאית מתרועעת עם פושעים.
איכה, תשאלו, והלא היא רכה בשנים, שש סתוים מלאו לה והיא רק בכיתה א' ?
הדיווח הראשון בנושא הגיע לפני מספר חודשים. חדשה בכיתה, חדשה בבית הספר, וכבר יש לה חברים חדשים. כזו היא, ידידותית וכיפית. ומי הם חבריה החדשים ?
"גל ורועי," עונה היא ומוסיפה בגאווה "גלית חושבת שהם ילדים רעים !"
כיוון שגלית היא המורה, הנטיה הראשונה היא, כמובן, לא להאמין לה. מה זאת אומרת ילדים רעים ? והלא אין דבר שכזה ילדים רעים ! רק ילדים מאותגרים חינוכית שצריך לדעת כיצד להגיע לליבם. ובכלל, איזו צורת חינוך זאת, להדביק תוית על ילד מול כל הכיתה !
"למה רעים ?" אני חוקרת את הצאצאית, והיא פותחת במסכת הסברים ציוריים על דרכי ההתעללות היצירתיות של חבריה החדשים בחבריהם התלמידים התמימים. אין מה לדבר. ילדים רעים.
"אבל," היא מוסיפה כדי להרגיע את אימה החיוורת "לי הם לא מציקים. הם חברים שלי."
אני דוגלת בגישה לפיה לא שואלים שאלה אם לא באמת רוצים לשמוע את התשובה עליה. בדרך כלל. כשזה נוגע לצאצאים אני חדורת אמונה עיוורת אובייקטיבית להפליא שהם הילדים המושלמים ביותר בעולם, ועל כן רציתי לשמוע את התשובה לשאלתי הבאה, פשוט כי ידעתי שזאת תהיה התשובה הנכונה.
"ואת?" התחלתי לתהות בקול רם "את מציקה ?" "לא, מה פתאום !" ענתה המושלמת. רווח לי, ועל כן עזבתי את הנושא. עדיף שיהיו חברים שלה מאשר שיציקו לה, נכון ?
חוסר המנוחה שלי בתקופה שלאחר מכן, גרם לי להמשיך לשאול שאלות שלא ממש רציתי לשמוע את התשובה עליהן, והצאצאית מצידה המשיכה לתת לי לגיטימציה לעשות זאת, שכן תמיד ענתה את התשובות הנכונות. (וכשלא עשתה זאת בשלמות, מסנן אמא שלי עבד במרץ.) "כן אמא, אני מנסה לשכנע את גל לשחק איתי במקום להציק.", "אמא גלית אומרת שגל ממש השתפר !" <אבל רועי לא>, "כן אמא, אני עדיין חברה של שירה והם לא מציקים לה" <אבל ליותם כן>.
אתמול, חוששני, נפל האסימון. דווקא בעבירה הקלה.
גל, הפושע הקטין, בחיר ליבה החדש של ילדתי, מושא חלומות החתונה שלה, השליך קליפות קלמנטינה על המדרכה. "וזה היה נורא מצחיק"
הפעם לא נפלתי ב"אני קילפתי את הקלמנטינה בכיתה וזרקתי לפח". תמהתי, שהרי הצאצאית המלשנית מצביעה על כל עובר אורח אקראי שהשליך את הסיגריה שלו בציבור תוך כדי צעקה מסובבת ראשים ומלאת תוכחה "אמא, תראי ! הוא מלכלך את ארץ ישראל !"
"ואת לא אמרת לו שזה לא בסדר ?!" שאלתי מזועזעת עד עמקי נשמתי, בטוחה שאשמע את התשובה הנכונה.
"אבל הוא הילד הכי גדול בכיתה !" עונה היא "הוא יכול לתפוס אותי ולזרוק אותי ! וחוץ מזה, הוא יודע שזה לא בסדר, אבל לא איכפת לו."
אז זהו. אני רואה מה צופן העתיד.
"ואת לא אמרת לו שזה לא בסדר, לסחור בסמים ?!" אני מזדעקת על ילדתי בת החמש עשרה.
"אבל אמא, הוא בן עשרים ותשע ! הוא יחטיף לי מכות ! וחוץ מזה הוא יודע שזה לא בסדר, פשוט לא אכפת לו." היא עונה ומסדרת את החצאית הקצרצרה בעמדה נוחה, שלושה ארבעה קילומטר מתחת לפופיק.
שלא תגידו שהכתובת לא היתה על הקיר.