מה שהילדים אומרים
פלג (אחרי שביקשתי ממנו להפסיק לדבר ולהכנס כבר לאמבטיה):
"אבא, אתה כל היום בעבודה ואני לא רואה אותך. אין לי הזדמנות אחרת לדבר איתך."
קשת (אחרי שמירי נכנסה לסלון כעוסה):
"אבא, אל תסתכל על אמא עכשיו. יש לה פרצוף כזה [עושה פרצוף כועס]."
פלג (כשהתלבטנו האם לקחת לים את הסירה המתנפחת כשהיא ארוזה בקופסה - ואז להתאמץ בים לנפח אותה עם הפה, או לנפח עם המשאבה בבית - ואז איך זה ייכנס לאוטו?):
"אז אולי תנפחו חצי בבית עם המשאבה ואז כשנגיע לים תנפחו את השאר עם הפה?" [וזה אכן מה שעשינו]
קשת: "אבא, אליאן שיגעה אותי אתמול כל היום. כל היום היא שיגעה אותי 'איך קוראים לך?' 'איך קוראים לך?..."
קשת (בגן החיות, ליד מכלאת הזברות): "אני רוצה לראות את הסוס עם הקרן."
אני: "את מתכוונת לחד-קרן. אין באמת חיה כזו."
קשת: "כן יש. ראיתי בדורה שיש כזה."
אני: "לא, קשת, זו חיה מומצאת. זה לא באמת."
קשת: "אבל ראיתי בדורה!"
פלג (כששמענו "כל המוזיקה" ברדיו באוטו): "אבא, אני משער שזה מוצארט. [אחרי דקה] אבא, נכון "משער" זו מילה גדולה יותר מ"אני חושב"?"
קשת (באוטו): "אבא, תשים שיר של אדל [דיסק של מירי]".
אני: "אבל אני רוצה לשמוע את השירים שלי".
קשת: "אז תשים שיר אחד אדל ושיר אחד שלך."
----
חוץ מזה, לפלג נפלה היום שן ראשונה.
מאז שקשת חגגה יומולדת בגן (לפני חודש וחצי) היא לא מפסיקה לדבר על יום הולדת ומתי עושים לה יום הולדת בבית.
מירי אומרת שבאופן קבוע בכל יום, קשת עורכת יום הולדת לדרדסים. לפעמים גם שלוש פעמים ביום.
קשת גם לוקחת את הטלפון של מירי וצופה בסרטי היומולדת שלה מהגן שהקלטנו שם. היא יכולה לשבת גם שעה רצוף לצפות רק בזה.
הילדה חולת יומולדת. מזל שאנו עורכים לה סוף סוף יומולדת ביום שישי הקרוב.
חוץ מזה, היא כל כך בת שזה מדהים. היא כל כך מתלהבת מאיפור ושמלות וכותנות וורוד ונסיכות. איך יצאה לנו כזאת בת?