שמיים
אני תקוע במעבדה עד 11 בלילה.
אחרי שעבדתי הרבה על המאמר, שטפתי כלים, שיחקתי במשחקי מחשב, הכנתי כלים לסטריליזציה, סידרתי וארגנתי את המעבדה, אחרי כל זה כתבתי שיר.
למירי שלי. הלוואי והיית כאן איתי עכשיו.
שמיים
אנו צופים בכדור הפלסמה הבוהק
בעוד סיבוב האדמה מסתיר אותו לאיטו.
גלי אור נשברים, מאיטים, מאדימים;
אני שולח את זרועי ומחבק אותך.
כדורי פלסמה קטנים, מרובים,
מופיעים פתאום בשמי הלילה.
כוכבים, אורם עתיק.
לפתע, גרגר אבק נשרף בשולי האטמוספירה.
אנו מתרגשים. מתנשקים.
הירח אינו מחזיר אור הלילה.
לבד. רק שנינו על חוף הים.
פוטונים עתיקים מאירים אותך.
מגע עורך החשוף מרגש אותי.
מיעוט הפוטונים מעצים את החוויה.
ליבי פועם במהירות, בעוצמה.
דם שועט, שוצף, כמו הגלים הנשברים עלינו.
אני רוצה להכיל את כולך בתוכי.
להכנס כולי לתוכך.
בשמיים נשרפים עוד גרגרי אבק רבים.
אנו נשרפים יחד.
כדור הפלסמה הבוהק מופיע מעל קו האופק המרוחק.
גלי האור המופיעים נהדרים ביופיים.
הפוטונים הצעירים חולפים בשיערך הקורן,
מנצנצים בעינייך החומות, בוהקים על עורך הלבן.
אור חדש חודר לנשמתי, מבהיר את אהבתי אלייך.
אהובתי הנצחית.