(no subject)
Вот, что мой 11-летний сын написал на страничке своего отца в фейсбуке.
*мне бы такой ум*
-----
אני רוצה לשתף בתחושה של איך זה לאבד אבא,אתה חוזר ביום רגיל מחוג או משהו,אתה חוזר הביתה שמח,מעוד יום רגיל של שיגרה,פתאום אמא מסתכלת עליך בעניים עצובות ''אני רוצה לספר לך חדשות עצובות'' היא אומרת. ''אבא מת'' בהתחלה אתה חושב שהיא צוחקת עליך. ''את צוחקת עליי?!'' אתה שואל. כי כאילו,רק אתמול דיברת איתו בטלפון. אתה מרגיש כאילו משהו נכנס לך לגרון מגיע ללב ותוקע סכין ואז אתה מוציא את כל הכאב החוצה,וצועק ובוכה ואומר ''למה למה למה?????!!!!!!!!''ואז אמא מנסה לנחם. וזה כאילו שמו לי כצאת קרח על הלב והוא מתחיל להרגע. (כמו הבדיחה שלי ושל החבר שלי על המזכירה אורלי שכל הזמן נותנת קרח ''חלית מתת או נורתה?קח קרח!'' זה כמו ליבנת פורן החדשה,חחחח) ואז חברים וקרובים ומורות ומורים ואז שמים הרבה קרח על הלב. (כבר מתחיל להיות קפוא שם,חחח) ואז עושים כל מניי דברים שמחים כמו לאכול אצל חבר ארוחת ערב,אול ללכת למקום שמח. ואז הלב כבר ממש קפוא (מסכן) ואז כעבור כמה ימים הקרח נמס אבל הרבה דברים מזכירים את אבא,הרבה דברים קטנים וחסרי משמעות (בדרך כלל) אני מאוד עצוב שאבא הלך,אבל אני נזכר בדברים הטובים והפצע שוב נקפא. הרבה פעמים כשאני במצב רוח מרומם אומרים לי ''קח קרח'' (סתתתתתם!) אומרים לי ''משתתף\ת בצערך'' וזה מוריד לי את כל המצב רוח להגידלכם את האמת?זה מחרפפן!אני בכללי אוהב לדבר על אבא רק עם אנשים שממש קרובים לי כמו אחיי ואחוצי האהובים,תום אור ושיר (תום הבת ושיר ואור הבנים) הפסיכולוגית שלי,חנה,כל הזמן מדברת על אבא,למרות שאמרתי לה לפחות מיליון פעם,שזה סתם מוריד לי את המצב רוח. להגיד את האמת,אני מנסה לא להיזכר באבא,זאת אומרת,אנשים כל הזמן אומרים שצריך לזכור אנשים שאהבנו,אבל לדעתי זה סתם מגדיל את הפצע בלב. החיים הם...איך להגיד את זה...הם החיים,ולא כדאי לבזבז אותם על אבל על מישהו שהלך. אם הזמן הפצע מחלים כמו כל פצע רגיל. אני לא משכיח לגמרי את אבא מהמוח שלי,על טיתעו! (או איך שלא כותבים את זה) הוא חרוט לי בלב,זאת אומרת שאני זוכר אותו,אבל קצת שונה,כך שזה לא עושה לי עצוב,רק שמח,אז אם פתאם יום אחד קרוב כלשהו שלכם מת,תיהיו באבל,חודש חודשים שנה שנתיים,שלוש,אבל לא יותר! כי החיים הם...אממ..החיים,ולא כדאי לבזבז אותם על אבל! אני רק רוצה שתדעו,שהוא היה אבא מיוחד
- מרגיש/ה נרגש ועצוב
*мне бы такой ум*
-----
אני רוצה לשתף בתחושה של איך זה לאבד אבא,אתה חוזר ביום רגיל מחוג או משהו,אתה חוזר הביתה שמח,מעוד יום רגיל של שיגרה,פתאום אמא מסתכלת עליך בעניים עצובות ''אני רוצה לספר לך חדשות עצובות'' היא אומרת. ''אבא מת'' בהתחלה אתה חושב שהיא צוחקת עליך. ''את צוחקת עליי?!'' אתה שואל. כי כאילו,רק אתמול דיברת איתו בטלפון. אתה מרגיש כאילו משהו נכנס לך לגרון מגיע ללב ותוקע סכין ואז אתה מוציא את כל הכאב החוצה,וצועק ובוכה ואומר ''למה למה למה?????!!!!!!!!''ואז אמא מנסה לנחם. וזה כאילו שמו לי כצאת קרח על הלב והוא מתחיל להרגע. (כמו הבדיחה שלי ושל החבר שלי על המזכירה אורלי שכל הזמן נותנת קרח ''חלית מתת או נורתה?קח קרח!'' זה כמו ליבנת פורן החדשה,חחחח) ואז חברים וקרובים ומורות ומורים ואז שמים הרבה קרח על הלב. (כבר מתחיל להיות קפוא שם,חחח) ואז עושים כל מניי דברים שמחים כמו לאכול אצל חבר ארוחת ערב,אול ללכת למקום שמח. ואז הלב כבר ממש קפוא (מסכן) ואז כעבור כמה ימים הקרח נמס אבל הרבה דברים מזכירים את אבא,הרבה דברים קטנים וחסרי משמעות (בדרך כלל) אני מאוד עצוב שאבא הלך,אבל אני נזכר בדברים הטובים והפצע שוב נקפא. הרבה פעמים כשאני במצב רוח מרומם אומרים לי ''קח קרח'' (סתתתתתם!) אומרים לי ''משתתף\ת בצערך'' וזה מוריד לי את כל המצב רוח להגידלכם את האמת?זה מחרפפן!אני בכללי אוהב לדבר על אבא רק עם אנשים שממש קרובים לי כמו אחיי ואחוצי האהובים,תום אור ושיר (תום הבת ושיר ואור הבנים) הפסיכולוגית שלי,חנה,כל הזמן מדברת על אבא,למרות שאמרתי לה לפחות מיליון פעם,שזה סתם מוריד לי את המצב רוח. להגיד את האמת,אני מנסה לא להיזכר באבא,זאת אומרת,אנשים כל הזמן אומרים שצריך לזכור אנשים שאהבנו,אבל לדעתי זה סתם מגדיל את הפצע בלב. החיים הם...איך להגיד את זה...הם החיים,ולא כדאי לבזבז אותם על אבל על מישהו שהלך. אם הזמן הפצע מחלים כמו כל פצע רגיל. אני לא משכיח לגמרי את אבא מהמוח שלי,על טיתעו! (או איך שלא כותבים את זה) הוא חרוט לי בלב,זאת אומרת שאני זוכר אותו,אבל קצת שונה,כך שזה לא עושה לי עצוב,רק שמח,אז אם פתאם יום אחד קרוב כלשהו שלכם מת,תיהיו באבל,חודש חודשים שנה שנתיים,שלוש,אבל לא יותר! כי החיים הם...אממ..החיים,ולא כדאי לבזבז אותם על אבל! אני רק רוצה שתדעו,שהוא היה אבא מיוחד
- מרגיש/ה נרגש ועצוב