והמלאכה מרובה
יום שלישי, יום קצר היום. אני מחליטה להיות יעילה, ואחרי מעט ציד-מאמרים לעבוד על מה שאני קוראת לו סמינריונית, ונשמות מרושעות קוראות לו חזרה בתשובה (תיזהר. לא, ברצינות, תיזהר עם זה. הסכין הזה יהיה חד בהרבה ביד שלי).
מסתבר שהמקום היחיד שמחזיק את כל הגיליונות של זמנים הוא ספריית המכון למשפט עברי. אני מפטפטת עם עצמי בעודי עולה במדרגות לעבר ממלכתם שכוחת האל של השו"תים, המשניות, ושאר ספרים הכרוכים בחגיגיות מרוקעת אותיות הזהב המבטיחים לי באותות ובמופתים שסופי שאירש גיהנום.
אני נכנסת. לשמחתי, בעלת הייחס שם (עובדת שם, מסתבר. בחירה הגיונית), מציעה עזרה בחיוך, וכשאני נוקבת במספר המדף תוהה האם אני לומדת גם היסטוריה. אני מסבירה שלא, זה לסמינריונית.
על מה הסמינריונית, נו, זה מסובך.
היא מציעה כמה רעיונות, אנחנו מדברות קצת על שו"תים ושאר ירקות.
היא מסיימת את השיחה ב"מי היה מאמין שאת תעשי סמינריונית במשפט עברי". אני לא בטוחה אם היא יותר משועשעת או יותר מופתעת. למעשה, אני לא בטוחה אם אני יותר משועשעת או יותר מופתעת.
מאוחר יותר, עם צילום של הבויארין הרצוי ולאחר איסוף ספר נוסף, אני חוזרת למחשב, עם ספר החינוך ופיסת רמבם (משנה תורה, ספר קדושה. רק אני חושבת שלקרוא לאוסף הטומאות הזה "ספר קדושה" מצדיק מקום של כבוד על מדף במיניסטריון האמת?).
דתיית המחמד נקרית בדרכי. מרימה את הספר להראות לה את הכתוב על הכריכה. "sic. transit." אני רוטנת.
"כל הכבוד". היא משיבה.