בין עננים בוערים כחשמל
(קריאות התפעלות המלוות בבהייה פעורת עיניים ושמוטת לסת כאן. מעטים הדברים המלהיבים אותי כמו מזג אוויר דרמטי.)
טלפון לילי מכרמל מוציא אותי לדשא, למרבה המזל. סופת ברקים. למעלה מחצי שעה של חיזיון אור קולי מרהיב. בהתחלה עדיין יש כרמל בטלפון, ואני מתלהבת לו את הפירוטכניקה המדהימה שבשמיים, ומספרת שזאוס משליך עליי ברקים (מחשבה מאוחרת מתאימה את המכות והניצוצות ברקיע דווקא להפייסטוס, אבל ניחא). לאחר כמה דקות, הכרמל נגמר, הברקים נשארים. המונים מהם.
אחרי כרבע שעה, כשכל כמה שניות מבליח סדק של אור בשמיים, או ענן אחר מהבהב, אני קוראת לאמא. לא הרבה אחרי צאתה, נופלת עליי טיפה, ואז עוד אחת, וטפטוף וגשם של ממש, ולמראה הברקים וקול הרעמים הרחוקים מצטרפת אוושת הגשם, וריח של אדמה רטובה כמעט-לראשונה. כאן, בניגוד לעיר, יש מספיק אדמה ומספיק אוויר בשביל ריח ראוי לשמו של גשם ראשון (זה לא נחשב גשם ראשון כל זמן שהוא לא יורד עליי).
ארבעה חושים להנות מהחלק החורפי של הסתיו. הייתי שמחה לערמונים קלויים להשלמת התמונה, אבל לעולם אין באמת חסרונות מתחת סופת ברקים.