ממה בעצם הם בורחים
כמו רבות אחרות, גם ההתמרמרות הנוכחית שלי נוגעת ל"שמאלאומי", וכמו רבות אחרות, גם ההארה הזו הגיעה תוך כדי שטיפת כלים. השמאלאומי זה "שלום עכשיו", רק בתכלת ובלי שלום. זו המהות.
דור שלם דורש עכשיו
לזכותם ייאמר שלאחרונה הם די מנסים לדחוף לי את זה לפרצוף. "דור הנרות החליט לשנות". קודם כל, לשנות. לנוע, לא לקפוא, לרוץ להקים חברת מופת[*] . יש משהו כמעט פוטוריסטי (רעיונית, לא אסתטית) בקולות האלו. אלו האנשים שזוכרים שהם ענו ב"כן!" נלהב לאביב גפן ששאל אם הם רוצים שינוי, אבל לא זוכרים איזה שינוי הם רצו, וספק אם רצו אחד מסוים. התופעה הזו די בולטת גם בשיחות עם חברים נלהבים בתנועה הזו - אנחנו חייבים להיכנס לכנסת כדי לשנות. כי הפוליטיקאים של היום הם לא הפוליטיקאים של פעם, כי המנהיגות היא סרק. כי רוצים שינוי, לשם שינוי.
שינוי כמילת מפתח מספיק כדי לריב עם ההורים בגיל 15, אבל לא ממש נותן בסיס למפלגה. כשמדובר באידאולוגיה ושאלות פוליטיות, בשונה מקולקציית סתיו אופנתית, ל"אחר", החדש והשונה אין חשיבות בפני עצמו. ליברמן יהיה שר פנים שונה (מאוד) מאלי ישי, אם מה שמחפשים הוא שינוי. שיפור, לעומת זאת, דורש כיוון, דורש מדדים ברורים, ודורש תמונה בהירה של המטרה והשלבים בדרך אליה. בנקודות הקריטיות ביותר למצע שלה (ככל שאפשר להשתמש במונח הזה להצהרות השמאלאומי), התנועה כושלת בהצגת קו עקבי, ברור, ומחייב. היעדר היעדים המחייבים לקחת צד מראה על שתי בעיות. ראשית, הוא מראה על היעדר כוונה ברורה. לא פוליטיקה לשם ערכים אלא פוליטיקה לשם פוליטיקה.
שנית, הוא לא מאפשר מדד להצלחה או כישלון עתידיים, מה שאפשר לראות בו את המקבילה המדינית לעיקרון של פופר לבדיקת תיאוריה מדעית. נניח שהתנועה אינה מתכוונת להיות מפלגה חד-פעמית, ולדהות לחלל (או ל"קדימה") תוך תקופת כהונה אחת. אם זה המצב, אם שינוי אמיתי, ארוך, מתיש ואפור, הוא המטרה, אני רוצה אפשרות מראש לדעת למה אני בוחרת בה, ולראות בהמשך האם הבטחות קוימו.
נכון, זוהי תנועה צעירה, היא רק מתגבשת. ואם זה המצב - לא עושים רעש לפני שיש מה למכור. השמאלאומי עוסקת, כרגע, בפרסום - ופרסום מתחילים כשיש מוצר מוגמר ביד, לא להיפך. בהנחה שמה שהשמאל הלאומי מוכרת כרגע הוא מה שהיא עומדת לייצר בעתיד - לא מעוניינת, תודה. הצעת ההגשה לא נראית לי, והמרכיבים לא ממש קשורים למה שאמורה להיות התוצאה הסופית.
נוער מחכה לרבין
יפה הבלורית והתואר. הפלמחניק. הכיכר. הפרופלורים, השטחים בלי בג"צ ו"בצלם", לשבור ידיים ורגליים - נו, הרבין הזה. עם מורשת. עם כבוד. עם הערצת הקדושים. חבר'ה, צר לי - רבין מת, וגם לפני כן הוא לא היה מציאה כזו גדולה. פסטיבל של תכלת, נרות, אפס אמירה ומורשת רבין מספיק לי פעם בשנה במרכז תלביב - לא צריכה גם אחד בכנסת.
אבל לא רק בהערצת הקדוש המעונה או בחיפוש נביאו-עלי-אדמות השמאלאומי נכשלת. החיפוש אחר מנהיג כריזמטי עמוק יותר. פרק 76 במניפסט מוכתר כ"דרוש מנהיג". אחרי שהמניפסט מבהיר לנו שחיפשנו את האדם הלא נכון, מפורטות התכונות מהאדם שיהיה מנהיגנו הנבחר. קודם כל - הוא חייב צבא ברקע ובמשפחה. הבן שלו, למשל, צריך להיות ביחידה מובחרת (ילדים - מצאו את קבוצת האוכלוסיה שהילדים שלה מגיעים ליחידות מובחרות וצבעו אותה בתכלת עליז). הוא צריך לדעת לצטט את אבן גבירול, ז'בוטינסקי, אלתרמן וקארל מרקס, ולסמס, ושיהיה לו פייסבוק ושיתרגש כשהוא שומע את התקווה ועובר את גינות סחרוב. עכשיו, אני יודעת שזה מבלבל, אבל אנחנו מנסים כרגע להתמקד ב"איך יוצרים חברה טובה" ולא ב"תאר לי בבקשה את גבר חלומותיך" (ובהחלט לא ב"ואיך תראה החתונה"). מה שמוביל אותי לנקודה האחרונה - חלומות.
[*] חברת מופת
נכון, גם לי יש אידיאלים. הרבה מהם. אז מה כל כך מפחיד אותי בביטוי הזה, של אנשים שבסך הכל רוצים לראות כאן חברה טובה יותר?
קודם כל - שזה לא "בסך הכל", ולא "טובה יותר". אנשים פעילים שרוצים שיפור, כי הם מסתכלים החוצה ולא טוב להם, יודעים איפה הם רוצים אותו, ולשם מה. וכששמאל, אמיתי, חולם על שינוי, הוא לא חולם על חברת מופת (לפחות לא אחרי כלמיני דוגמאות סימפטיות של דיקטטורה של הפרולטריון ותוצאותיהן העגומות). חברת מופת מניחה שיש מה להוכיח, ולמי. עבור פעילי שמאל הוכחות הן אולי כלי, אבל בוודאי שלא מטרה. אנשים הם מטרה. והם נשארים מטרה גם כשאף אחד לא מסתכל עלייך. תדמית ישראל בעולם וחזון נביאים מהתנ"ך אינם שיקולי שמאל, הם כלי להשתמש בהם למען מטרות הומניות. מסיבה כלשהי, ה"שמאל"לאומי חושב ההיפך.