(no subject)
טיורינג נעלם בוקר אחרי שטסתי לשוודיה [סיפורי שוודיה יגיעו מתישהו, אבל לא מתחשק לי כרגע], ולא חזר עד היום בבוקר.
הוא כאן עכשיו, והוא נראה זוועה. רזה להחריד, וחלש, ולא נקי, ואומלל באופן מעורר רחמים.
הוא לא אוכל מספיק, ולא שותה מספיק, ונראה שאוכל ומים מעניינים אותו הרבה פחות מיחס וחום - משהו בצורך שלו במגע, מעבר לצומתיות החתולית הרגילה, מזכיר לי את התחושה של חברה שבוכה לך בידיים כשהיא צריכה לספר משהו מאוד מאוד קשה. אבל הוא לא יכול לבכות, ולא יכול לדבר, ולמרות שנראה שהגוף שלו שלם לגמרי, המחשבה מה עבר עליו השבוע שגרם לו להגיע למצב הזה מחלחלת אותי.
ובעיקר, אני רוצה לבכות כל פעם שאני מסתכלת עליו. משום מה הוא מזכיר לי את האשפוז של צהלה, לפני בערך חמש שנים - היה לה חוסר מטורף בברזל, אישפזו אותה לכמה ימים, וישנתי בבית החולים לידה - היה משהו בילדה הזו שהפך את המחשבה על להשאיר אותה לילה לבד בבית חולים לבלתי אפשרית. החלק בו הדמיון קפץ לי לעיניים היה כשהבנתי שיש סיכוי טוב שאני הולכת לישון בשק שינה הלילה, לידו.
כל הסיטואציה די שוברת את הנחת המוצא שלי על ריחוק רגשי מחיות מחמד. הגור שלי חולה, וזה קורע לי את הנשמה.