והקצב בדמה

Mar 10, 2010 15:14



יהודית רביץ הופיעה אתמול באוניברסיטה שלי (יי!). היא הייתה, כמובן, מעולה - לאישה הזו יש אנרגיות מדהימות. יש משהו מחשמל בהופעה שלה. בנקודה מסוימת, אחרי הפעם הראשונה בה היא חזרה, היא סיפרה שהיא חוששת לפתח סינדרום ירושלים. מהתבוננות במה שהאישה הזו יכולה לעשות לאולם שלם - אני חושבת שיכולה להיות לה סיבה טובה לכך.
אז בזמן שלא הייתי כולי מרוכזת בניסיונות נלהבים לעזור עם מילות השירים, בריקוד-קפיצה-התחמקות מהנעליים של נדב שהיו ממוקמות באופן אסטרטגי מתחת לצעד הבא שלי, ובכמה שנהדר ואקסטטי ואנרגטי לי מסביב, שמתי לב לדברים.
למשל, שהמעבר מ"למחרת" ל"תמונה" הוא נהדר בדיוק בגלל שהוא מתבקש. למשל, ששלושת נגני כלי הנשיפה (אין מילה אחת במקום השלוש האלו? נשפנים אולי?) עושים רוטינה-מאולתרת משעשעת יחד עם הבסיסט בשירים מסוימים. שאורן (או יערה, ונדמה לי שמתישהו מיכל) צד מלמטה את עיני (היינו במרפסת, ממוקמת היטב), ועכשיו אנחנו רוקדים לנו כשכמה מטרים לגובה ולאורך מפרידים בינינו. שהתאורה עושה דברים יפים על תקרת האולם. שהאולם מלא אנשים צעירים נלהבים, רוקדים, מנופפים ידיים ומכירים את המילים. ש"שבתות וחגים" גורם לי לחפש מישהו מוכר, שיבין את המבט שלי בעיניים. וגורם לי גם לחשוב, בקו ישיר ממנו, על באה מאהבה (במציאות הפריד בערך חודש בין האירועים הרלוונטיים, בהופעה כרבע שעה). שיותר שירים ממה שזכרתי כוללים מושא מפורש.
שידעתי שהיא לא תשיר את תקווה לאושר , אבל מסיבותיי שלי אני יכולה לחכות לו בכל זאת. ומסיבותיי שלי, לחייך.
Previous post Next post
Up