קול
ניצלתי את צירוף המקרים הנדיר של שישי בלי לעבוד ובלי להדריך (המפגש היה אתמול בערב, והיה מוצלח להפליא), והצטרפתי להפגנה בשייח ג'ארח. אני לא חושבת שזה המאבק הדחוף ביותר שיש כרגע, אבל שיקולים נוספים נכנסו לחישוב - בשבוע שעבר נעצרו יותר מדי אנשים ליותר מדי זמן בהפגנה צודקת ולא אלימה. התגובה ההגיונית היחידה היא לוודא שבפעם הבאה יהיו עוד יותר אנשים, שלא ליצור חלילה את הרושם המוטעה שהשיטה עובדת. התכוננתי אפילו לאפשרות להיעצר - לקחתי דפים, ערימת מאמרים וספר, מוכנה לעבוד על הסמינריונית מהמעצר. סביר להניח שאם הייתי יושבת שני מקומות שמאלה, האפשרות הזו אכן הייתה מתרחשת.
מאחר שהמשטרה סירבה לאשר תהלוכה, קבוצת המפגינים הגדלה והולכת התפצלה לארבע קבוצות שצעדו בנתיבים שונים. המלרע, שנראה כאילו יצא מסרט ישן על באדר-מיינהוף, צירף אותי לשלו, בה צעדתי לי עם כמה בחורות יקרות שלא ראיתי זמן רב מדי. מזל שיש הפגנות.
ההפגנה הייתה אחת ההפגנות הכי לא אלימות שהייתי בהן אי פעם (מבין הרדיקליות, לא עצרות חסרות משמעות בכיכר רבין), מה שלא מנע מעצר של 27 מפגינים. חלקם על כך שתופפו, רובם על כך שישבו על הכביש (בין בתים בשייח ג'ארח, במקום שבו אפילו אין תנועה לחסום), לפחות שלושה על כך שעמדו וצעקו, ושלושה על היותם ליצנים.