עדכונים ומשהו חשוב
כמה ענינים דחופים -
קודם כל, המם המוסיקלי יחזור ביום חמישי. אנו מתנצלים על העיכוב. זה קשור איכשהו לשביתת עובדי נמל התעופה. הכינו את יוטיובכם!
דבר שני, ראיון איתי בפונדק גפן עלה לאוויר, שזה מגניב מאד. מרואיינים נוספים הם המלכה, האלה הוורלונית, איש האנימה, ורבים וטובים אחרים. אני מתרגשת בגלל החברה, כמובן. מעולם לא חשבתי שיראיינו אותו למשהו שמשתתפים בו סופרים שנהגתי לקרוא כשהייתי רק ביצה.
דבר שלישי - בואו לזומבי.קון! יהיה מגניב! שירים חדשים, סצינות חדשות, השיר המופלא של טלי בביצוע בכורה, והטרקטור של ברק בהופעת אורח!
דבר רביעי - באייקון הולכות לעלות שתי רצועות שאני גאה בהן. הראשונה היא רצועת הכתיבה והספרות, שתכיל פאנלים, הרצאות ושלוש סדנאות כתיבה מקוריות - סדנת כתיבה חוויתית עם שחקנים שיחיו את הסיטואציות שיכתבו להם, סדנת כתיבה לילית שכשמה כן היא - סדנה שמיועדת להמשך לילה שלם במטרה לאפשר לכל הנוכחים להקריא את הסיפורים שלהם ולקבל ביקורת בהתאם, וכמובן, סדנת פיתוח הרעיונות של המלכה והנסיכה הידועות במשובחותן הכללית. הרצועה השניה היא רצועת הספקנות שעל הרכבתה עמל הבנזוג, ויצאה משובחת ביותר. הספקנים הם בני אדם מן השורה שבאופן יוצא מהכלל משתמשים במוח שלהם לפני קבלת דברים המוצגים להם. במילים אחרות - כל מי שאני מכירה, ולכן אני מספרת לכל מי שאני מכירה על הרצועה הזו.
הדבר החמישי הוא המשהו החשוב מהכותרת.
באייקון אני הולכת להעביר הרצאה שהכותרת המקורית שלה היתה "מה את עושה בכלל" (שונתה תחת לחץ בלתי מתפשר של הבנזוג, קני והכלבלב). הרעיון המקורי להרצאה הגיע בכלל מחברתי הרוקחת שפגשתי באחד מהכנסים. היא שאלה אותי למה לעזאזל הלכתי להתמחות במקצוע הכי משעמם ברפואה, ואני התחלתי לקפץ ולהסביר לה איך אפידמיולוגיה היא בעצם פסיכוהיסטוריה.
בשביל ההרצאה התחלתי לקרוא מחדש את סדרת המוסד, וגיליתי שאני עדיין מוקסמת מהבהירות שבה אסימוב מסוגל לכתוב סיפור, עדיין מרותקת לדמויות ולעלילה, עדיין מעריצה את סאלבור הארדין, עדיין חושבת שאימפריה מבוססת דת ומסחר הוא רעיון מבריק, עדיין כועסת על הפרד....
ומסתבר שאני עדיין מעריצה את אסימוב, באותה דרך שבה הערצתי אותו בגיל 12, כשהוא היה הראשון שגרם לי להבין שאני לא היחידה שמסתכלת לשמיים ורואה חלליות וגשרים מרחפים.
היה לי קל להעריץ אותו לכל אורך "המוסד", "מוסד וקיסרות" ו"המוסד האחר". הצלחתי אפילו לקרוא את "בטרם המוסד" בלי בעיה. אבל אז הגעתי ל"לקראת המוסד" ושמתי לב למה שלא ראיתי עד היום.
הספר הזה נכתב אי שם בתחילת שנות התשעים. הוא יצא לאור ב 1993, אחרי שאסימוב נפטר. "בטרם המוסד" (שנכתב כמעט עשר שנים קודם לכן) מתעסק בהתבגרות של סלדון, בפיתוחים הראשונים של הפסיכוהיסטוריה ובאינטואיציה שלו שמאפשרת לו לקפוץ למסקנות הנכונות כמו שאר גיבוריו של אסימוב. הוא אורך כמה חודשים בסך הכל, בשלבי המנוסה של סלדון ברחבי טרנטור. סלדון פוגש את דורס, דאניל, מאמץ ילד, מגלה את עקרון היד על הירך ושלל מעללים אחרים.
"לקראת המוסד" הוא ספר שונה לחלוטין. הוא מתחיל רק שמונה שנים אחרי ש"בטרם המוסד" נגמר, אבל הפער בינהם כמעט ובלתי ניתן לגישור. הארי סלדון של "לקראת המוסד" הוא איש זקן, עייף, מותש ממאבקי פוליטיקה ותככים אינסופיים. הספר קופץ בזמן בפערים של עשר ועשרים שנה, כך שאנו רואים את ההזדקנות של סלדון הולכת ומואצת. מהאיש רב התושיה, הצעיר המאוהב, האב המאמץ נותרת קליפה מרירה ואכולת חרטות. הוא מאבד את דורס בתחילת הספר, ומיד אחריה את רייץ', מנלה ובליס. עצם הקמתו של המוסד קורעת מעליו את חבריו האחרונים, והמוסד האחר לוקח ממנו את נכדתו. הספר נגמר במחשבותיו האחרונות של סלדון כשהוא יושב במשרדו, מוקף במשוואות הפסיכוהיסטוריה, ומהרהר על איך היה יכול לנצל מעט מהידע שלו כדי להציל אחד מבני משפחתו. האיש שהציל את הגלקסיה מת לבדו.
למרות חוסר יכולת לכתוב ולו דמות אנושית אמינה אחת, חוסר הבנה בסיסי בתיאורים, והתנערות מכל מה שמוגדר ככתיבה טובה, אסימוב הצליח ליצור סיטואציה מרגשת בכנותה. כאשר קראתי את "לקראת המוסד" מכל שורה הגיח אסימוב. החולה, המרותק למיטתו, הפרופסור המזדקן שעשה את עבודתו המבריקה ביותר לפני גיל שלושים ומאז לא פרץ דרך חדשה. איפושהו, בדרך שבה אני קוראת את "לקרת המוסד" היום, אני מזדהה עם הארי סלדון הרבה יותר ממה שהצלחתי להזדהות עימו אי פעם, משום שהיום אני סוף סוף מצליחה לראות את מה שאסימוב אמר - הוא כתב את המוות שלו, כפי שהיה מאחל לעצמו. התחלתי לקרוא את "לקראת המוסד" כשאני מעריצה את אסימוב, וסיימתי אותו כשאני מורידה אותו חזרה למדרגת בן אנוש וממררת בבכי באוטובוס. לא, אני לא עצובה כי אסימוב מת. אני גם לא עצובה כי הוא סופר המדע הבדיוני הראשון שהכרתי, שחי בתקופה שהתחלתי לקרוא את הספרים שלו, ומת כאשר כבר הייתי מעריצה שרופה, מבלי שהספקתי לשלוח לו מייל שאומר שהוא נהדר רק כי התביישתי. אני עצובה כי זו הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה רחוק המוות שהוא ביקש לעצמו מהמוות אותו הוא קיבל.
אני משערת שהלקח הראשון הוא שאני לוקחת דברים יותר מדי ללב. הלקח השני הוא שכאשר כותבים את האמת, היא מבקיעה בלי קשר ליכולת הכתיבה. אבל אחרי מספיק מחשבה אני חושבת שהלקח האמיתי הוא שלא משנה כמה רובוטים יעופפו מסביב, כולם מתים בסוף.