עלילות האצה הקטנה בארץ הזרה ירושלים
דברים שמתישהו אגיע לכתוב עליהם -
על הקלטת תסכיתים וכתיבתם
על השורה שמיישרת הכל לימין
על הויכוח המשעשע להפליא עם מולון, וגם על קומיקס
תקציר ימי העבודה שלי
על הקריסות התכופות של המניאק
על מריבות בגלל שטויות
על כתיבה לבלוג וכתיבה לתחרויות
על פרס גפן
ועל השנתון באופן כללי
על פנטסיקון 2009, 2008, 2007
על מד"בקון (שבכלל לא קיים, אז אל תספרו לאף אחד עליו...שששש...)
אבל עכשיו אני רוצה לכתוב על ירושלים.
---
נסעתי לירושלים כדי לבחור אתר אפשרי לכנס שלא קיים עדיין (ההוא מלמעלה). הנחתי שכמו בכל מקום, אחרי שמגיעים לעיר הולכים לאתר, מסתכלים עליו, חוזרים הביתה וזהו. כמובן שטעיתי.
לרוב אני מרגישה כמו תיירת כאשר אני מגיעה לעיר זרה. ההגעה לירושלים העצימה את התחושה הזו - מיד אחרי הירידה מהאוטובוס נוצר תור מנומס להפליא של אנשים, שעברו דרך מאבטחים חמושים, ולאחר מכן דרך מכונת שיקוף (!), סתם כך כדי להכנס לתחנה המרכזית.
הבנזוג טוען שככה זה צריך להיות, ושבתל אביב פשוט שכחו מהר מדי. אני טוענת שחסרה לי חותמת בדרכון, כי זה מה שאני תמיד מקבלת אחרי בידוק ביטחוני מקיף כזה.
נכנסתי. התחנה המרכזית דמתה בכל לתחנה המרכזית בתל אביב, פרט לתשמישי הקדושה, ספרי היהדות והבובות מכוסות הראש. חדורת אמונה טריה החלטתי שחייב להיות שם סניף של סטימצקי, ולאחר שיטוט מקיף בין חיילים ושווארמות מצאתי את הארקפה של חנויות הספרים בקומה התחתונה. בפנים מצאתי מבצע על ספרים לאצונת ובחוץ מצאתי את קני.
קני גר בירושלים. משום מה. וגם מאץ'. וגם עוד איזה מליון ומשהו איש, אבל רובם לא חובבים, אז זה לא מעניין.
קני השיב את נפשי בגלידה, והראה לי את האור. כלומר - הוציא אותי החוצה. דרך עוד בידוק מקיף. ואז הוא לקח אותי לסיבוב קצר בירושלים.
עצירה קצרה להסבר - כאשר הולכים בעיר מגורי הנוכחית עיקר המראות שמוצאים הם תותים ורבי קומות. מדי פעם אפשר לעצור ליד אחת הכיכרות ולהאנח כמה היא יפה, עכשיו כשאין שם יותר את הפסל בצורת לימון מסתובב.
בירושלים זה לא ככה. אין שם לימונים מסתובבים. מצד שני, יש שם כנסת. ומוזיאון ישראל. ובית משפט עליון. ומס הכנסה. ועוד כל מיני דברים שגורמים לעיר מגורי להראות כמו פקאצה שהורידה את המייקאפ כדי להראות מבוגרת יותר אבל שכחה להחליש את הצלצול של הסלולרי, ועכשיו הוא צועק בקולי קולות את השיר האחרון של ביונסה.
משם נסענו לאוניברסיטה כדי לבדוק את האתר האפשרי לכנס שעדיין לא קיים. הגענו מספיק מוקדם בשביל להסתובב. תוצאת ההסתובבות היא זו - הקמפוס בגבעת רם יפהפה, יש שם המון מקומות טובים לאכול, ואין שם ולו לימון מסתובב אחד.
בכל זמן ההסתובבות קני שפע הסברים, והשיחה גלשה מהיסטוריה לגיאוגרפיה ולצמחיה המקומית. תרומתי העיקרית לשיחה - "בטכניון הבנינים גבוהים יותר". אחר כך אכלנו צהריים. היה טעים. וזול. וטעים.
האתר אותו בחנו, דרך אגב, מבטיח רבות ונצורות. אני מקווה שהוא גם יצליח לקיים. אבל מכיוון שהכנס עוד לא קיים, הרי שהאתר בוודאי וירטואלי באותה מידה (ומנוהל על ידי חובבת נלהבת שהוציאה 100 ש"ח מהארנק ברגע שציינו שזה תעריף ההצטרפות לאגודה).
ואז קני החזיר אותי לתחנה המרכזית, בדקו אותי, מצאתי חנות ספרים עתיקים ולא הספקתי לבחון אותה לעומק, כמעט עליתי על האוטובוס לחיפה בטעות, נדחפתי עם המון אנשים לאוטובוס הנכון, נרדמתי, התעוררתי, ירדתי מהאוטובוס, צעדתי, בירכתי לשלום את הכיכר עם הלימונים שכבר לא מסתובבים, הגעתי הביתה, והלכתי לישון, תוך שאני חולמת על כנסים שלא קיימים ועל קני מתאמץ לא לצחוק על הדרך שבה אני מבטאת קטלב.