כתיבה, שכתובים ודרקון קטן
אתמול, ממש ממש אתמול, ניסינו להחליט מה יותר גרוע - לכתוב או לשכתב. לדעת המכשפה החביבה עלי, הכתיבה זה החלק הקשה, השכתוב זה רק ליטוש. כך גם לדעת הנסיכה. אני מחזיקה בדעה הפוכה (ושאף אחד לא יקשר לפוסט שבו אמרתי ההפך!). כנראה שהמשימה של שכתוב הספר הטילה עלי קדרות מסוימת. אני פשוט לא מסוגלת לגשת לאף אחד מהסיפורים שמחכים לי בכדי לסיים אותם.
כרגע הרשימה מונה שני סיפורי עקרות בית נואשות שהלכו אל הכלבלב וחזרו עם הערות, הסיפור של פרס עינת, שדורש כתיבה מחדש, ו"בלדה לחובש".
חוץ מאלה יש את הסיפורים הבלתי גמורים שלי, שמחכים שמישהו יסיים אותם. יש מתנדבים בקהל?
וזה בלי שני הסיפורים שטרם התחלתי לכתוב בכלל ורק מחכים שאני אבין שיש גבול לכמה פעמים אפשר לחזור על משפטי פתיחה בראש. באיזשהו שלב חייבים לשבת ולכתוב אותם.
אז בתור התחלה, אתמול שכתבתי את הבלדה ושלחתי לקוראות הבטא הנפלאות שלי. היא תנוח קצת, ואחרי סבב נוסף תחזור לכלבלב. אחר כך נגמור את הסיפורים, ומתישהו נחזור אל הספר שלי.
ולקינוח, סמוג, האח המאומץ חדש שלנו. הוטרינר שלנו אסף אותו מבני ברק, טיפל בו, האכיל אותו, ואנחנו לקחנו אותו:
